מאמר זה נכתב ב-2009 מאומה לא השתנה מאז. השמאל עדיין מת ועדיין לא יודע זאת [מאי 2017]
TO THE ENGLISH SITE
http://www.zeevgalili.com/english/
השמאל נתון בהלם חורבן אמונותיו. חוקר להט גולן.
המאבק בבחירות האחרונות לא היה בין שמאל לימין * השמאל כבר לא קיים והימין אינו ימין * זה היה מאבק בין יהודים לישראלים, בצל נשף המסכות של המפלגות * קווים לתפיסה חדשה של החברה בישראל
אומרים שבבחירות הביס גוש הימין את גוש השמאל.
לא היה ולא נברא. גוש השמאל כבר מת מזמן והוא קיים רק בדמיונם הקודח (ובחשבון הבנק) של הספינולוגים והסוקרים. גם הימין הוא כבר לא מה שהיה. המאבק היה בין שני גושים אחרים לגמרי – הגוש היהודי והגוש הישראלי. לקוראי טור זה הדבר אינו צריך להיות בגדר הפתעה.
מוות צפוי מראש
הכתובת על מותו הצפוי של השמאל היתה כתובה על הקיר שנים רבות. היא גם נוסחה בחדות, לפני כמה שנים, על ידי גולן להט, דוקטוראנט צעיר (אז 28) לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, המגדיר עצמו כאיש שמאל.
השבר הגדול של השמאל בישראל, אומר גולן, בא בעקבות הסכם אוסלו. בספרו "הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי", שכתבתי עליו כאן עם הופעתו הוא מצטט דברים שאמר אברום בורג, מראשי "מחנה השלום", לאחר חתימת ההסכם:
"בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ'. בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה".
"חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט – "ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ', אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום".
הלם חורבן האמונה
חבריו, אומר גולן, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.).
מן המחקר של גולן מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו "בראשית חדשה" כותב פרס: "הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה".
וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אמר כי ההסכם "שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה". ורן כהן אמר : "אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה". ושולמית אלוני: "זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה".
משיחיות חילונית
ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. "שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס, כרגיל, ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: "מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ'רצ'יל).
תחושת הוודאות, אומר גולן, מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש"התהליך הוא בלתי הפיך".
ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן "רק כלפי חוץ". מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם "קרבנות השלום".
הוויתור על העבר
להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל "תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.
הצד הישראלי ערך "מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא "סימבולית ואמוציונאלית"
מזרח תיכון חדש
הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של "מזרח תיכון חדש". משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלסטינית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.
אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב"תהליך השלום".
החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלסטינית והערבית כולה, את חששותיה מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.
שאלתי השבוע את גולן להט איך הגיב השמאל על מחקרו. תשובתו: שום תגובה. לא התקיפו ולא הגנו. פשוט התעלמו. נפגשתי עם יוסי ביילין והוא גילה אדישות גמורה.
נוכח אדישות זו מה פלא שמרץ נשארה עם שלושה מנדטים עלובים. שמפלגת העבודה התרסקה סופית. העם לא נתפס למשיחיות שקר.
בין ימין לשמאל
קשה לומר כי הימין ההיסטורי נשאר כשהיה.
כדי לדעת מה קרה בימין צריך לחזור קצת להיסטוריה. החלוקה בין ימין לשמאל במהפכה הציונית היתה חדה וברורה. לשני הזרמים היתה מטרה משותפת: הקמת מדינה יהודית עם מכסימום יהודים במכסימום ארץ ישראל. המחלוקת היתה על אידיאולוגיה וטקטיקה. תנועת העבודה לזרמיה, כפי שהתגבשה באישיותו של בן גוריון חתרה להשגת המטרה בדרך איטית (עוד עז ועוד דונם) של צבירת כוח כלכלי בישוב ובמקביל לחולל מהפכה חברתית של בניית "סוציאליזם בימינו". התנועה הלאומית, כפי שנתגבשה באישיותו של ז'בוטינסקי האמינה במהפכה לאומית על ידי חינוך העם לצבאיות, השגת מטרות באמצעים מדיניים וצבאיים ובניית חברת סעד צודקת אך לא סוציאליסטית. השמאל ההיסטורי הקים את התשתית החומרית למדינה, הימין ההיסטורי הקים את המחתרות שמלחמתן יצרה את חלון הזמן החד פעמי להקמת המדינה.
טישטוש הגבולות
הקמת המדינה טישטשה לגמרי את הגבול האידיאולוגי בין ימין ושמאל. מפא"י ששלטה במדינה כ-30 שנה הקימה משטר קפיטליסטי, הסוציאליזם נשכח או ננעל בקיבוצים, שהתקיימו בעיקר תודות לתמיכת המדינה ומחיקת חובותיהם לבנקים. אבל היו יחד עם זאת מסדר האבירים שתרם את התרומה העיקרית ליחידות העילית של צה"ל. מעוזי ההצבעה של מפא"י היו (בצד הקיבוצים) האזורים היוקרתיים בערים הגדולות של המעמד הבינוני והגבוה.
בעידן בו חשו עצמם בני עדות המזרח (בצדק) לסקטור הדפוק במדינה קנה בגין את אהדתם למרות שצמרת "חרות" היתה על טהרת האשכנזיות הפולנית.
המהפך של ששת הימים
מלחמת ששת הימים שיבשה סופית את הגבולות בין שמאל וימין. על גילוי הדעת למען ארץ ישראל השלמה חתמו, בצד אנשי "ימין", גם אנשי "שמאל" כמו: נתן אלתרמן, חיים גורי, דב סדן, רחל ינאית בן צבי, משה שמיר, זאב וילנאי, זרובבל גלעד ואליהם הצטרפו רבים מן התנועה הקיבוצית ה"שמאלית" (חוג עין ורד). את מפעל ההתנחלויות – זאת נוטים רבים לשכוח – לא התחיל גוש אמונים, אלא ממשלת מפלגת העבודה, שיזמה את ההתישבות בגולן, בבקעת הירדן ובפיתחת רפיח (שאותה הרס בגין).
מלחמת ששת הימים העלתה את ניצני הכוח החדש של הכיפות הסרוגות. הציונות הדתית, שבמשך שנות דור השתרכה מאחור, כמגיש התה ברכבת הציונית, גידלה דור שראה עצמו כחלוץ החדש הנוטל את הדגל הציוני של התישבות לחימה והגשמה. כשהלהט הציוני דעך הן ב"ימין" של הליכוד והן ב"שמאל" של מפא"י הוא פרח בישיבות ההסדר ובהתנחלויות. יותר ויותר כיפות סרוגות חדרו לקורסי קצינים וליחידות עילית. בשמאל הקיצוני הפך צה"ל מושא להשמצות ולהשתמטות.
המציאות החדשה שנוצרה היא שהשמאל מיצה עצמו כמעט אך ורק בהתנגדות להתנחלות ובפנטזיות "תהליך השלום". העמדות הפנטיות משיחיות של השמאל הזה הלכו והתרחקו מן העמדות והתחושות של רוב הציבור הישראלי. ובחלקים מסויימים של השמאל הפכו להיות פוסט ציוניות ופוסט יהודיות.
מה בין ישראלים ליהודים
את התאוריה הזו כבר העליתי בשני מאמרים שפרסמתי כאן לפני כמה שנים.
"המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה"
http://www.zeevgalili.com/?p=267
מה בין יהודי לישראלי
http://www.zeevgalili.com/?p=249
(ההגינות מחייבת לגלות שקדם לי פרופסור משה קופל, מתמטיקאי מחונן, שלא פירסם את מאמרו בנושא אלא שלח לי אותו לאחר שאני פרסמתי. ראה על קופל "בין הבלוגוספירה למסכת קינים"
http://www.zeevgalili.com/?p=377
עיקרו של הרעיון: החלוקה המסורתית של העמדות השונות בציבור הישראלי אינה תופסת עוד. המחלוקת איננה בין ימין לבין שמאל, בין דתיים לבין חילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין עולים חדשים לבין ותיקים. אפילו לא בין עשירים לעניים. המאבק העיקרי הוא בין ישראלים לבין יהודים.
הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח ("אכול ושתה", "עכשוויזם"). הישראליות ביסודה היא ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית".
הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית בעיקר לאליטות החילוניות, המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.
אין לזלזל בישראלים. זהו מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.
היהודים הם הרוב בעם. נמנים עמם חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות. המשותף להם הוא אינסטינקטים קיומיים. הם מבינים שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית.
מה קרה בבחירות
על רקע התאוריה הזו אפשר להבין איך קרה שש"ס נחרדה מזליגת קולות לליברמן ומרץ נמוגה בגלל זליגה לקדימה אולי גם לליברמן. וברק איבד את הראש למרות מה שהוא מחשיב כנצחון ב"עופרת יצוקה".
בבחירות הללו לא היה ימין ולא שמאל. אם נתחיל בליכוד האם דן מרידור, סילבו שלום ומיכאל איתן הם ימין? והאם קדימה היא שמאל (כפי שהתחזתה בראשית מערכת הבחירות)? שאול מופז הוא שמאל? ואבי דיכטר? וצחי הנגבי?
ובמפלגת העבודה? פעם התחזו ראשיה לפועלים. האם אהוד ברק הוא פועל שבנה במו ידיו את מגדלי אקירוב? ובוז'י הרצוג בא ממשפחת פועלים? וכך הלאה.
בקצרה: לא היה בכלל מאבק בין ימין ובין שמאל וההבדלים בין הליכוד קדימה והעבודה היו בעיקר במילים שהשתנו במהלך הקמפיין.
ליברמן היה שונה כי הוא דיבר אל הבטן של היהודי בישראל, אל פחדיו ואל האיננסטינקטים שלו. ומכאן שאב את כוחו.
סוד הצלחת קדימה
הייתי מגדיר את "קדימה" כאדולן או מתאדון של הפוליטיקה הישראלית. אלה תרופות הניתנות לאנשים המכורים לסמים קשים. הן מסייעת לגמילה מן הסם הקשה על ידי כך שהן ניתנות בבליעה, השפעתן ארוכת טווח והן ניתנות למעקב ובקרה.
הרעיון הזה עלה בדעתי בעקבות שיחה עם ידיד, שמשך שנים הצביע מרץ והפעם הצביע קדימה. הוא הסביר לי שנואש מתהליך השלום אבל נרתע מלהצביע ביבי. קדימה נראתה לו כפתרון ביניים, למרות שידע שזו מפלגה שלידתה בחטא של שחיתות ומרכיביה פליטים שערקו ממפלגותיהם.
אגב: התאוריה שהעליתי במאמר הראשון שהזכרתי למעלה "המאבק על גוש קטיף" עוררה בשעתו ענין אצל אחד האישים המרכזיים בצמרת ממשל בוש והוא ביקש מעורך "מקור ראשון", אמנון לורד, תרגום אנגלי של המאמר.
וראה גם את המאמר "משיחי השלום וחמוריהם" המתאר את ספרו של גולן להט.
וראה "הזברה אכן מעופפת" (נכתב בשנת 2000)
הערה: גירסה של מאמר זה פורסמה בעת ובעונה אחת עם אתר החדשות NEWS1
השמאל כבר מת מזמן, הוא עדיין לא יודע זאת
פינגבאק: משיחי השלום של השמאל וחמוריהם | היגיון בשיגעון
פינגבאק: הזברה אכן מעופפת, אבל השמאל חזר לגודל הטבעי | היגיון בשיגעון
פינגבאק: המשא והמתן בין הזאב לטלה | היגיון בשיגעון
פינגבאק: פילוסופים יהודים צרפתיים – האם הם פילוסופים ומדוע הם מעוררים בי רתיעה | היגיון בשיגעון
הניתוחשל גלילי נכון ברובו, אבל בחירת הסיסמא והשם של המחלוקת – יהודים מול ישראלים – הוא אומלל. התקווה הגדולה של היהדות היא להופעתו מחדש של כל עם ישראל השלם, על כל קהילותיו – עם שבו יש ליהדות עמדת בכורה, אבל בזכות "יהודה אתה יודוך אחיך" – שיהיו ליהודים אחים ישראליים. התקווה האמיתית היא להופעת הישראלים ("השבטים האבודים") הרוצים ב"עם ישראל-תורת ישראל" – ואלוהי ישראל" (ולא רק "תורת היהודים ואלוהי יהודה"). זו הדרך להטמיע את הפלשתינאים בישראל – מתוך שמירת איזון כאשר נקבל לישראלים לא-יהודים מארה"ב ושאר ארצות נוצריות-לשעבר.
הניסוח הדיכוטומי של ישראלי כנגד יהודי שמביא גלילי – והחוגים אותם הוא מבקר הוא אומלל כי הוא מרחיק אותנו מהייעוד של עם ישראל
תגובה
צר לי שאיני שותף למשאלת הלב של ד"ר חיות-מן להפוך את הפלסטינים לישראלים ואיני שותף לדעתו לגבי היעוד של עם ישראל.
זאב גלילי
פינגבאק: שמעון פרס אחרון משיחי השלום | היגיון בשיגעון
עם או בלי הגיגים על "משיחיות" – מי שמתפכחים בהדרגה הם אנשי ימין שמבינים שהמציאות מחייבת פשרות, וכי שליטה בכל חלקי ארץ ישראל רק מאיימת על הרעיון של מדינה יהודית דמוקרטית, והופכת את ישראל למדינה מצורעת בעולם.
תענוג לראות כיצד שורה של אישים מהימין החלו להבין שהמציאות מורכבת ואין ברירה אלא להתפשר, אם לא למען שלום אז למען מעמדה של ישראל בעולם (ולהזכירך שיחסינו עם ארה"ב, למשל, חיוניים לביטחון המדינה לא פחות מאיזו גבעה בשולי הר חברון).
הנה מנחם בגין שהבטיח לפרוש לבית באלי סיני – החזיר את כל סיני תמורת הסכם שלום, אריה נאור מליבת המחנה הרוויזיוניסטי פקח את עיניו למציאות, מאיר שיטרית קרא לנהל מו"מ עם אש"ף עוד כשזה היה טאבו, אהוד אולמרט מנחלת ז'בוטינסקי הבין את המציאות והיה נכון לוויתורים מרחיקי לכת, נתניהו החזיר את מחצית חברון לפלסטינים – והרשימה עוד ארוכה. והנה כך מסתבר שבסופו של דבר את חזון השלום והפשרה יבצעו יורשי התפישה המשיחית של "זו שלנו – זו גם כן".
תגובה
לרפי מן השלום,
תגובתך מניחה ש"פשרה" , דהיינו נסיגה משטחים, תביא ל"פיתרון". דהיינו להשלמת הצד הערבי עם קיומנו כאן. אין כל הוכחה ואין ודאות שכך הדבר. אין שום סימן שהערבים השלימו עם קיומנו כפולשים למה שהם רואים כחלק מארצם. להאמין שיש צד ערבי מתון זו הזיה משיחית.
לגבי "התפכחות" הנסיכים לדורותיהם – אין מביאים ראיה מאזובי הקיר. בצידם של אלה יש ממשיכי דרך אבותיהם מבני בגין ועד יאיר שמיר. והתפכחות לא פחותה [ואולי גדולה יותר אם לשפוט לפי סקרי עמדות בציבור] יש גם בצד השמאלי של המפה – משה שמיר הוא הבולט בהם. על תופעת נסיכי "חרות" תוכל לקרוא כאן
http://www.zeevgalili.com/2008/10/741
וכאן תוכל לקרוא על צפריר רונן
http://www.zeevgalili.com/2009/01/1026
זאב גלילי
לזאב ברכה ואור!
אני מוכן להתערב שאינך מודע לכמה קרוב הגעת לדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" שבספר הדגל שלו, ספר "אורות". שם הוא מדבר על "האידאה הלאומית והאידאה האלוקית", כאשר התקרבת לאבחנתו זו בחלוקתך בין "ישראליות ליהדות".
למעשה, שתי התכונות היו בדוד המלך: הלאומיות (ה"ישראליות" שלך) המייצג את הצד החומרי, "שאול היכה באלפיו ודוד ברבבותיו" עד כדי דבר השם אליו שאסר עליו לבנות את בית המקדש בנימוק "דמים רבים שפכת לרוב", והשאיפה לקרבת האלוקים ("היהודים" שלך) שהתבטא בספרו, ספר תהילים.
לאחר דוד ושלמה התפלגה הממלכה ליהודה וישראל, ואת זה אנו חיים כיום עם הרנייסאנס, התחיה הלאומית. לחיכוכים בין שני כחות אלה קורא הרב קוק חבלי משיח, אלה שעוד בגמרא נובאו ע"י חז"ל.
עם בוא משיח בן דוד שני כוחות אלה שוב יתאחדו ויתנו כח זה לזה. אנשי השמאל יחיו כמו כל האחרים כאנשים המאמינים באלוקי ישראל, ורעיונותיהם יתנדפו בביובי ההיסטוריה.
הקיום הישראלי כפי שמתואר במאמר מזכיר את המתיוונים, והצדוקים שהיוו את האליטה כלכלית ותרבותית, מול רוב פשוטי העם שהיו תורניים בעיקרם. בגולה נאלמו האליטות הללו. מי ששמר על הקיום היהודי במשך 2000 שנה היו אותם פשוטי עם שהלכו בדרכי הפרושים. (מה שמביא להרהור שהגלות היא ששמרה על העם היהודי. אילו נשארו הצדוקים והפרושים בא"י ההמשך מי ישורנו???) אלא שלא אלמן ישראל אליטות כאלה קמו שוב בעם בתקופת ההשכלה, ולמען האמת קיים היום מאבק קשה הנטוש בין היהודים השמרנים ובין הישראלים, או כפי שחלק מהם אוהב להיקרא היהודים החדשים. מנקודת המבט של היהודי השמרני נראה המאבק הזה לעתים מייאש. היהודי השמרני לא כל כך יודע להיאבק הוא יודע עד עכשיו רק לשרוד.
מאמר נפלא ויורד לשורש הבעיה של. השמאל. אך לצערינו אנשי השמאל לא יקראו את המאמר הארוך
שמראה את השמאל במערומיו
יישר כוח תמשיך בכתיבה נפלאה