בספרו על אורי אבנרי חושף אמנון לורד כי העיתונאות לא היתה העיסוק העיקרי של עורך "העולם הזה" * הוא מגלה כי אבנרי שימש סוכן, ביודעין או בלא יודעין, בשרות הסטאליניזם הישראלי שתכליתו להרוס את המשטר בישראל * הספר חושף את פרצופו של השמאל האנטי ציוני והפוסט יהודי בעמקות שרק מי שבא משם יכול

לאחר שקראתי בנשימה עצורה את הספר "רצח בין ידידים – אורי אבנרי סיפור מלחמה פוליטי" נפגשתי עם מחברו, חברי משכבר אמנון לורד.

ביקשתי מאמנון לומר לי במשפט אחד מה המסקנה העיקרית שהסיק מן העבודה העצומה שהשקיע באיסוף כל פרט מחייו של אבנרי, כל פיסת נייר בה הביע את עמדותיו.

אמנון לורד: "זו התגלית הכפולה לגבי אורי אבנרי.
האחת: שיש נראטיב המשכי שמסביר אותו לפחות מאמצע שנות הארבעים ועד ימינו.
שנית: שלא היה איש שמאל בעל מחשבה עצמאית, כפי שהתחזה בעיני האליטות, והציבור. אלא פעל למען הקו האסטרטגי הסובייטי".

אני הייתי מוסיף שאבנרי החדש שחשף לורד מילא תפקיד מרכזי בחלחול רעיונות ההרס של השמאלנות הישראלית (שאמנון מכנה אותה ישרא-קומוניזם) לליבה של החברה הישראלית – בתקשורת, באקדמיה, בספרות בתרבות ובאמנות ולבסוף גם בפוליטיקה.

רק שמאלן לשעבר מכיר את השמאל

החשיפה של אורי אבנרי החדש חשובה בעיניי בעיקר כי היא חושפת את השמאלנות הישראלית, ואת הדרך בה חדרה לאליטה הישראלית.

בספרו "איבדנו כל אשר יקר לנו", שהוא מעין הקדמה לספר הנוכחי, כותב לורד: "כדי להבין את השמאל צריך לעזוב את השמאל ומי שלא היה בשמאל לא יכול לעזוב אותו".

בשיחה עמי נתן אמנון דוגמא אחת מני רבות. הוא מצא חוברת שכתב אבנרי ב-1945 שכותרתה: "הטרוריזם מחלת הילדות של המהפכה העברית".
"כשראיתי את הכותרת הזו" – אומר לורד – "זיהיתי דבר שכל מי שגדל בבית הגידול שלי היה מגלה. אבנרי נתן כותרת של משפט הלקוח מלנין שכתב "השמאלנות – מחלת הילדות של הקומוניזם. זה בדיוק אחד לאחד".

את הסריקה שעורך לורד לאורך ספרו בכתביו, התבטאויותיו ופעילותו של אבנרי ניתן להשוות למונה גייגר רגיש, המאתר חומרים רדיואקטיביים מסוכנים הטמונים מתחת לחזות האחרת.

על מנת להבין את הדרך בה פעל אבנרי צריך להכיר אישיות שבארץ כמעט אין יודעים עליה. זהו וילי מינצנברג שלורד הקדיש לו פרק מרכזי בספר.

מיהו וילי מינצנברג?

מינצנברג הוא הספינולוג הגדול הראשון בפוליטיקה המודרנית.

הוא נולד בשנת 1888 בגרמניה בן למעמד העובדים שלאחר גלגולים רבים הגיע למפלגה הקומוניסטית הגרמנית. . בשנת ב-1910 עבר לציריך. כאן אותר כישרונו של מינצנברג על-ידי ליאון טרוצקי שעתיד להקים את הצבא האדום (ולהרצח על ידי סטאלין),

לאחר המהפכה הבולשביקית, היה מינצנברג חלוץ מרבית הטכניקות התעמולתיות הננקטות עד ימינו על-ידי הקומוניסטים וצאצאיהם הרוחניים במערב.

לנין קבע שעם יריב אין להתווכח אלא יש להשמיד אותו. והיריב בעיניו היו המשטרים הסוציאל דמוקרטיים של המערב. המטרה הייתה להרוס משטרים אלה מבפנים ואת הטכניקה להשגת מטרה זו פיתח מינצנברג.

"האידיוטים השימושיים"

השיטה הייתה להקים ארגונים אד-הוק למען עניינים שונים ומגוונים שמאחוריהם אינטרסים סמויים. עריכת אירועי תרבות, אמנות וספורט בעלי אוריינטציה פוליטית, הפצת סרטים, מימון קבוצות תיאטרון, עריכת משפטי ראווה, הרצת קמפיינים המבוססים על דיסאינפורמציה, ארגון מצעדי מחאה, הקמת ארגוני ״שלום״, ארגונים ״אנטי־פאשיסטיים״ וארגוני סולידאריות. הפעלת "מועדוני תרבות" ו"קבוצות דיון" והקמת ארגוני ידידות. וכל זאת בלי לחשוף את היד הבוחשת בפעילות זו מאחורי הקלעים.

מינצנברג הבין את התועלת הרבה שמגולמת באינטלקטואלים הליברלים, אנשי הרוח והאמנים הגדולים. כל אותם אנשים, שלנין באינסטינקט היה מעדיף לירות בעורפם. משהבחין בחשיבותם למערכה נגד המשטרים הדמוקרטיים של ״הקפיטליזם הבורגני״, כינה אותם ״אידיוטים שימושיים״.

ממטהו שבברלין ניהל מינצנברג מערך של ארגוני חזית, בתי הוצאה לאור, חברות סרטים ומסעות תמיכה, שאותם כינה בינו לבין אנשיו "מועדוני פתאים". מרבית העובדים בהם לא העלו בדעתם שהם עובדים עבור סטאלין ושהם ברגים במערכת שנועדה להרוס את הדמוקרטיה המערבית.

אמונתו של מינצנברג באוטופיה הקומוניסטית התערערה אחרי שגילה את מהות המשטר ברוסיה. בשנת 1936 הוא כבר היה על הכוונת, וניצל בנס. ב-1940 הוא נרדף הן על ידי הנאצים והן על ידי סטאלין. הוא ברח לשווייץ ומצא את מותו בנסיבות מסתוריות, קרוב לוודאי בידי שליחי סטאלין.

אבנרי – בין נאציזם לקומוניזם

שאלתי את אמנון לורד איך חשף את הקשר בין משנתו ושיטותיו של מינצברגר לבין פעילותו של אבנרי.

לורד השיב לי כי הניצוץ שהדליק בו את המחשבה להשקיע ספר שיחקור ויתאר את הביוגרפיה הפוליטית של אבנרי נתגלה לו דווקא במסמכי "גוש שלום".

לורד נפגש עם אדם החוקר את התעמולה מבית מדרשו של מינצנברג. בין היתר שלף אותו חוקר צרור מודעות של "גוש שלום", שטביעת האצבע של אבנרי מוכרת בהן ואמר ללורד: "תראה, זו תעמולה קומוניסטית פאר אכסלאנס".

הגילוי המפתיע הזה הביא את לורד לחפור בעברו של אבנרי והוא מצא מאמר משנת 1941 "התנגשות המהפכה הכללותית" בו שולל אבנרי את הדמוקרטיה הליברלית ורואה במהפכה הקומוניסטית ובמהפכה הנאצית את המפתח לעתיד.

על זיקתו של אבנרי באותה תקופה לנאציזם כבר נכתב הרבה. פרופסור יהושע פורת מספר (בביוגרפיה על המשורר יונתן רטוש). כי בשנת 1941. בפגישה שהייתה לרטוש עם אוסטרמן-אבנרי הציע אבנרי לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו" (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן של התורה הנאצית) ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו".

אבנרי הצעיר, אומר לורד, ראה בנאציזם דת חדשה, דת האלימות והציע לאמץ את הטכניקה של הנאציזם.

לקראת סוף המלחמה עם תבוסתה של גרמניה פונה אבנרי שמאלה ומתחיל להתבטא בביטויים פרו קומוניסטיים. במאמר שכתב ב-1947 מצטט אבנרי משיר פרו סובייטי ששרו במפלגות הקומוניסטיות "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה".

המשותף לאבנרי הפרו נאצי והפרו קומוניסטי אומר לורד הוא "שלילת היהדות והתנגדות למדינה היהודית".

עם המטען הנפשי הזה הגיע אבנרי לעריכת "העולם הזה". באפריל 1950. הוא בא לחברה שלורד כאיש שזיהה את מהות השמאל הישראלי רואה אותה כ "קהילה שוברת ומנקה את עצמה מכל שרידי התרבות והמסורת".
חברה כזו משוועת ממש לאידיאולוגיה חדשה ואבנרי ידע לספק אותה.

"מלחמת אזרחים כבושה"

על מנת להבין את התפקיד המרכז שמילא העולם הזה בשיח הציבורי בישראל יש לזכור מה היה המצב הפוליטי הפנימי באותה תקופה. אמנון לורד מכנה מצב זה "מלחמת אזרחים כבושה". השלטון היה בידי מפא"י אך מפ"ם הייתה מפלגה גדולה וחזקה (19 מנדטים בכנסת) שערערה על עצם הלגיטימיות של שלטון בן גוריון.

בן גוריון פעל לאוריינטציה מערבית. מפ"ם, המורכבת מאחדות העבודה המיליטנטית ומ"השומר הצעיר" הסטליניסטי התנגדה לקו שלו וראתה בברית המועצות "מולדת שניה"..

בתחום הפוליטי הצליח בן-גוריון לתמרן את מפ"ם למגננה . אך למפ"ם הייתה השפעה גדולה בצבא, שרוב אלופיו ומפקדי חטיבותיו באו משורותיה, שורות הפלמ"ח. מפ"ם הקימה מחתרת חמושה בתוך צה"ל ובקיבוצים, במטרה לקדם בזרועות פתוחות צבא סובייטי אם יתקרב לארץ. תכננה גם למנוע בכוח הנשק עליית הימין לשלטון, אפילו ייבחר בצורה דמוקרטית. היו במפ"ם אף שקראו לתפוס את השלטון בכוח ולהעמיד את בן גוריון לדין ל הדרך בה ניהל את המלחמה.

בתוך הקלחת הזו פעלה ברית המועצות באמצעות מרגלים, סוכנים מושתלים או מגויסים וסוכני השפעה. המפורסם בהם הוא ישראל בר שהגיע לצמרת הבטחונית (הוא קיבל לשכה בסמוך ללשכתו של בן גוריון). הוא נידון ל-15 שנות מאסר ומת בכלא.

מרגל ידוע אחר הוא אהרון כהן, אישיות מרכזית במוסדות מפ"ם, מזרחן שהואשם והורשע במסירת מידע לסוכן זר ונידון באינסטנציה הראשונה לחמש שנות מאסר.

לאחר מותו נתגלה כי משה סנה – שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה ופנה שמאלה עד שהגיע למק"י – מסר מידע לברית המועצות.
אמנון לורד מעלה את הסברה שהדרך המוזרה בה הגיע סנה ארצה מעלה את החשד שהיה סוכן מושתל עוד כשהיה כלפי חוץ "ציוני כללי". אותו חשד הוא מעלה כלפי נתן פרידמן ילין חבר מרכז לח"י. (לורד מתבסס על מחקר  שערכו גדעון רמז ואיזבלה גינור).

מה שמחזק את החשד לגבי ילין מור, בין היתר, הוא  רצח קצינים פולנים בירושליים בתקופה בה עדיין לח"י פעל בירושלים. החשד הוא שהרצח בוצע בידי לח"י והוא שרת מטרה סובייטית.

איסר הראל, ראש השב"כ והמוסד (שאבנרי כינה "מנגנון החושך") נאלץ לסלק מחלקה שלמה מן השב"כ של אנשי מפ"ם. הוא ניהל מעקב שכלל האזנות לראשי מפ"ם. בשלב מסויים שקל איסר לעצור את אבנרי אך מנחם בגין הניא אותו מכך.

בתוך הקלחת הזו נכנס "העולם הזה" כסוכן השפעה בעל עוצמה אדירה. האם היה סוכן מגוייס ממש? לורד מרמז על אפשרות כזו ומצטט את אבנרי האומר: "עד היום כשאני שומע את האינטרנציונאל עוברת בי צמרמורת".
מה שאינו שנוי במחלוקת היא העובדה שאבנרי היה מקורב לכל אותם אישים שהיו על כוונת השב"כ, מישראל בר ועד אהרון כהן. הוא גם היה מקורב לאנשי מפ"ם שהיו בצמרת הביטחונית והדליפו לו: ישראל בר, דוד אלעזר ואולי גם יגאל אלון.

השפעת העולם הזה

לורד שואל את אבנרי אם הוא מכיר את מינצנברג.
כן, כמובן הוא מכיר.
"הוא השתמש בשיטות עיתונאיות בצורה דומה למה שאני עשיתי. הוא הקים עיתון בולווארי שלא נראה מפלגתי כדי להגיע המונים".

כזה בדיוק היה "העולם הזה". איש לא ייקח מאבנרי את הכתר של מעצב העיתונות הישראלית המודרנית (לצידם של עזריאל קרליבך מייסד מעריב ודב יודקובסקי עורך ידיעות).

העולם הזה נחת כפצצה עיתונאית לישוב שהיה מורגל בעיתונות ממסדית מפלגתית (דבר, משמר, הצפה, חרות, קול העם) משעממת ומפגרת בכל התחומים.

"העולם הזה", שהתחזה כעיתון נקי מכל מסר מפלגתי, היה עיתון שונה. כתיבתו של אבנרי הייתה בעלת כוח כישוף מאגי על קוראיו. העיתון היה כתוב כולו בסגנון אחד – בהיר, קוהרנטי. אבנרי אסף אל העיתון כישרונות בכל התחומים (שמאוחר יותר היוו את עמוד השדרה של התקשורת החדשה על אופיה השמאלני). העיתון כולו היה משוכתב ושמות הכותבים לא הופיעו בו. בכך הלך העולם הזה בעקבות ה"טיים" מגזין (ידיעות אחרונות סיגל שיטה זו רק באמצע שנות השישים). העיתון היה רצוף תמונות שמעולם לא נראו בעיתונות הממוסדת ועסק בנושאים שהיו טאבו – תחקירים על שחיתויות של אישים ומוסדות; סיפורים אנושיים ובשלב מאוחר יותר גם חומר פורנוגראפי ורכילותי שאותו סימל השער האחורי עם תמונות של נשים מעורטלות למחצה.

מאחורי הסיפורים הסנסציוניים והרכילויות עמד מסר מאד ברור במאמריו של אבנרי וגם בניואנסים שבין השורות של האינפורמציה העובדתית. המסר הזה היה שלילה מוחלטת של השלטון הקיים ושל הציונות, ובמיוחד מלחמת חורמה בבן גוריון; קריאה להכיר בפלסטינים כישות מדינית ולהקים מדינה פלסטינית ובאופן מעורפל יותר אוריינטציה על "עולם המחר".

אלה היו המסרים ששרתו גם את האסטרטגיה הסובייטית. שהשמיעו בכנסת דוברי מק"י. אלה היו המסרים של "קול העם" הקומוניסטי שאיש מלבד קומץ אוהדים לא קרא. אלה היו המסרים של "משמר" (ומאוחר יותר " על המשמר") שנקרא רק בקיבוצים או על ידי מנויי כפיה בערים.

בעידן שבו המאבק הפוליטי היה על נפש הדור הצעיר, האינטליגנציה העירונית והאליטות שהחלו להתגבש במדינה החדשה מילא העולם הזה תפקיד מכריע שהשפעתו נמשכת עד היום.
"אין אדם שהיתה לו השפעה על האליטה האינטלקטואלית בישראל יותר מאבנרי" – כותב לורד.

קברט ספרותי בשרות הסטליניזם

מועדון "צוותא" שהפך בגלגולו האחרון למוקד מרכזי של השמאל הפוסט ציוני והפוסט יהודי הוא דוגמא קלאסית להשתלטות השמאל בשיטות מינצנברג.

המועדון החל באמצע שנות הארבעים ביוזמה של כמה סופרים ואנשי רוח בתל-אביב שביטאה צורך אמיתי. הם ביקשו להקים חוג רעיוני חברתי שיאגד במסגרת אחת אמנים ואנשי רוח שתיתן ביטוי למה שקראו אז "תרבות מתקדמת".

עם היוזמה להקמת החוג נמנו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. פנייתם למפא"י נדחתה והם נתקבלו בזרועות פתוחות על ידי "השומר התעיר".

כנס היסוד של "המרכז לתרבות מתקדמת" נערך בקיבוץ מרחביה ב-1946 . השתתפו בו כל המי ומי בתרבות של אז: נתן אלתרמן, יוסף מילוא, יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי,מרסל ינקו, פרנק פלג ועוד רבים.

"השומר הצעיר הבין את ערכו של המרכזו כאמצעי להשפעה פוליטית, או כפי שקרא לכך מאיר יערי "הליכה אל העם".

"המרכז לתרבות מתקדמת" עבר כמה גלגולים וכמה אכסניות עד שהפך ל"צוותא" בממדיו הנוכחיים. במהלך תקופה זו שינה את פניו כמה פעמים וממסגרת לדיונים פוליטיים חברתיים הפך למעין קברט בידורי תרבותי, שמשך אליו כמעט את כל הסופרים, המחזאים, הבדרנים, ואנשי הרוח. ובעקבותיהם באו המונים וברובם בני נוער שהתרחקו מאספות פוליטיות של המפלגה.

לכאורה היה המועדון פתוח לויכוחים ולהופעות גם של מתנגדים. אך במציאות היה המועדון נתון תמיד לפיקוח המפלגה. שמואל פירסטנברג שנקרא בפי כל 'פיסקה', חבר קיבוץ יקום, היה הרוח החיה בפיתוח צוותא.
הוא סיפר:
"'צוותא' הייתה כפופה לוועדה שכיוונה את הפעילות הפוליטית. ועדה זו נפגשה מדי שבועיים וקבעה את הנושאים וההצעות להרכבי ההתמודדויות השונות. כל פעולה פוליטית נעשית באחריותה. אם ייעשו משגים תהיה ביקורת, וקיים מוסד שיש לתת בפניו את הדין".

פני המפלצת במראה

ספרו של אמנון לורד מסתיים בפרק משעשע ועצוב. הוא היה עד לויכוח בין אורי אבנרי לבין אילן פפה, שהפך מהיסטוריון לתועמלן הראשי של הטרור הערבי השואף לחסל את ישראל.

מבחינות רבות פפה הוא אחד מיצירי כפיו העקיפים של אבנרי. אך בויכוח זה נתגלה אבנרי לפתע כציוני.

"הרגשתי באותו ערב סוג של התרוממות רוח לרגע אחד היינו באותו צד" כותב לורד.

והוא מסיים: " השיקוף שלו (של אבנרי) בבבואת ד"ר פפה חושף את כל הכיעור והריקבון של הרדיקליזם האנטי ישראלי".

בראיון אמר לורד: "לאבנרי יש עדיין חיבור לאיזו ארץ ישראל מסויימת. אבנרי הוא ציוני במידה כזו שלפני שיעצום את עיניו ירצה לדעת שעתיד המדינה מובטח.
אילן פפה יהיה מאושר אם ישמע שהמדינה מתפרקת".

ראה גם

למה הדירה אמו של אבנרי את בנה מצוואתה
http://www.zeevgalili.com/?p=12971
דרכו של אמנון לורד מן השמאל אל הציונות
http://www.zeevgalili.com/?p=4545
איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית
http://www.zeevgalili.com/?p=10611

איך הפכה התקשורת מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות פוסטמודרנית
http://www.zeevgalili.com/?p=10509

הלנצח תאכל חרב
http://www.zeevgalili.com/?p=286

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל
http://www.zeevgalili.com/?p=24

הסוד האפל של מאיר יערי
http://www.zeevgalili.com/?p=6301

פרשת טנטורה ואילן פפה
http://www.zeevgalili.com/?p=559

מסה על וילי מינצנברג מאת שרית ילוב
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-48030-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-48370-00.html

סרט המתאר את שיטת מינצנברג בהרחבה

Soviet Subversion of the Free World Press – 1984

ביקורת של שלמה נקדימון על הספר ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1211612.html

==================================================

נספח: ארגוני שמאל בישראל

אק"י – אופוזיציה קומוניסטית ישראלית (פרשה ממק"י ב-1973, התמזגה לחד"ש ב-1977)
דע"ם – ארגון הפעולה הדמוקרטי (הוקמה ב-1995 על ידי פורשים מדרך הניצוץ)
הפנתרים השחורים (נוסדה ב-1971, רצה כחלק מהעולם הזה – כוח חדש, של"י וחד"ש)
הרשימה המתקדמת לשלום (נוסדה ב-1984, התפלגה ב-1992 אל בל"ד ודעכה)
חד"ש – החזית הדמוקטית לשלום ולשוויון (נוסדה ב-1977 על ידי רק"ח יחד עם פורשים מאק"י, שס"י, הפנתרים השחורים ואחרים, מאוחר יותר הצטרפו מק"י ותראבוט)
מחנה של"י (שלום לישראל) הוקמה על ידי הסוציאליסטים העצמאיים, מוקד, העולם הזה – כוח חדש, והפנתרים השחורים)
מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (נוסדה ב-1919 כמפס"ע ולאחר מכן פק"פ, ושינתה את שמה למק"י עם הקמת המדינה ב-1948, דעכה לאחר המיזוג אל מוקד ופירוקה ב-1977); כמו כן, מ-1989 שמה של רק"ח (חלק מחד"ש)
רק"ח – רשימה קומוניסטית חדשה (התפלגה ממק"י ב-1965, חלק מחד"ש החלק מ-1977, שינתה את שמה למק"י ב-1989)
שמאל ישראלי חדש (נוסדה 1973, התפרקה ב-1973 לתכלת-אדום ולאק"י)
תנועת שח"ר (תנועה בראשות יוסי ביילין)
אומץ לסרב (תנועת סרבנות, קמה בעקבות אינתיפאדת אל אקצה)
אנרכיסטים נגד הגדר (קבוצת שמאל רדיקלית שפועלת כנגד גדר ההפרדה)
ארבע אמהות (תנועה שפעלה ליציאת צה"ל מדרום לבנון, התפרקה אחרי היציאה מלבנון)
גוש שלום (תנועת שמאל רדיקלית)
דרך הניצוץ (התפלגה ממצפן)
הועד נגד הריסת בתים ICAHD (תנועת שמאל יהודית-ערבית המתנגדת להריסת בתים של פלסטינים)

יש גבול (תנועת סרבנות, קמה בעקבות מלחמת לבנון)
כביסה שחורה (תנועת שמאל רדיקלית עם אוריינטציה לסבית)
מחסום Watch (ארגון העוקב אחרי מחסומי צה"ל בשטחים)
מכתב השמיניסטים (תנועת סירוב, של נוער המתנגד לכיבוש)
מצפן (תנועת שמאל רדיקלי אנטי-ציונית, הוקמה בשנות השישים, התפרקה)
נשים בשחור (תנועת שמאל פמיניסטית למען שלום)
עיר עמים (עמותה העוסקת בעתיד ירושלים)
פרופיל חדש (תנועה פמיניסטית לאזרוח החברה ונגד מיליטריזם)
שוברים שתיקה (חיילים משוחררים מספרים על חברון)
שלום עכשיו
תעאיוש (תנועה יהודית-ערבית)
לוחמים לשלום (תנועה ישראלית פלסטינית הפועלת לסיום הכיבוש בדרכים לא אלימות)
הפורום הקומוניסטי הישראלי
הפנתרים השחורים
הקשת הדמוקרטית המזרחית (שמאל חברתי)
השמאל הלאומי
יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית
כוח לעובדים (איגוד עובדים דמוקרטי)
מאבק סוציאליסטי (תנועת שמאל סוציאליסטית הדוגלת במדינת כל-אזרחיה)
מרכז אדוה
קואליציית הסטודנטים (ארגון על של תנועות שמאל באוניברסיטת תל אביב)

(על פי הויקיפדיה העברית)