58 תגובות בנושא “למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל”

1. דניאל ונטורה 28 בדצמבר 2010 בשעה 16:45

   האם הייתה התיחסות לספר "הצד השני של המטבע" ?

   שם הוא גילה כבר לפני עשרות שנים את פרצופו.

   תשובה

   דיון נרחב בנושא זה כלול בספר חדש של אמנון לורד על אורי אבנרי שםרטים עליו יםורסמו כאן בימים הקרובים.
   ז.ג..

   להגיב ↓
2. מרדכי צבי 29 בדצמבר 2010 בשעה 4:07

   זכרונות זכרונות על העיתונאי הדגול!
   הוא דגול כי הוא היה מכניס גול לכל מי שהיה רק אפשר. זכורני כשהגיעה האניה א.ק. "שלום" התנוססה תמונתה מעל לשער ה"עולם הזה" עם סימן X מרוח עליה עם הכיתוב "אנית החרפה הגיעה" . וכל זה למה? כי היתה סערה ציבורית בעניין המטבח הכשר שעל האניה. בסוף הסיפור האניה החזיקה זמן קצר. בבעלות "צים" עד שנמכרה…. סיפור נוסטלגי. אבל גם אליו הצליח אבנרי לחדור איכשהו. אם היתה שערוריה או משהו שדומה לה.. אבנרי היה שם!

   להגיב ↓
3. אדית 30 בדצמבר 2010 בשעה 23:00

   ההגדרה הנכונה לאורי אבנרי: סוציומט. כל שאר הביטויים על נכותו הנפשית הינם יפיופי- לשון.

   להגיב ↓
   1. מורדוך מוראד 21 בפברואר 2016 בשעה 8:23

      הנקר העקר

      להגיב ↓
   2. לאחשוב 29 בפברואר 2016 בשעה 3:43

      סוציופאט. לכל על כולם כולל על אנשי צה"ל שמלאו את תפקידם.

      להגיב ↓
4. יוסי לאור 30 בדצמבר 2010 בשעה 23:16

   שמור אצלי גליון של "העולם הזה" משנת 1968 ובו כתבה בשם "גבולות בשר ודם", הכתבה בהחלט בעלת אופי פטריוטי, יש בה תמונות של חיילים המגינים על גבולות הארץ. אני מצולם שם מול תעלת סואץ, אין בכתבה שום איזכור שזה "שטח כבוש". בתמונה אחרת אני מצולם יורה על סירות מצריות בשטח הביצות, ללא שום התייחסות לכך שיתכן שאלו סירות דייג (שנתיים אחר כך טיווחתי ארטילריה על סירה דומה, למחרת בבוקר יצא לביצות צוות של סיירת צנחנים ומסתבר שהסירה נשאה מטולי קטיושה).

   תשובה

   על הפליק פלאק של אורי אבנרי תוכל לקרוא בספרו החדש של אמנון לורד "רצח בן ידידים" שסקירה עליו אפרסם בימים הקרובים.
   ז.ג.

   להגיב ↓
5. אבי 31 בדצמבר 2010 בשעה 13:33

   ראשית תודה על הכתבה מאירת העיניים.
   אורי אבנרי, כעורך העולם הזה, הצטייר אי שם בנעורי הרחוקים כאביר צדק חברתי המתכסח עם ממסד מפאי המפלצתי וכל יכול בגלל תחושת צדק בלתי מתפשרת. אכן, צעירים היינו ותמימים. מסתבר שהייתה זו הפרסונה הציבורית שאימץ. יצר ההתכסחות עם הממסד נבע ככל הנראה מרבדים פסיכולוגיים עמוקים יותר. לא לי לענות בכך.
   יחד עם זאת, הקישקוש האינסופי של אנשי תקשורת ופרשנים פוליטיים על ימין ושמאל ושמאל ושוב ימין. עולה לי על העצבים. מזכיר תרגילי סדר בטירונות. המטומטמים שכחו את האמת הבסיסית שנבלה היא נבלה, ולא משנה מהיכן הוא מגיע.
   פרט אנקדוטי מעניין, כתב העט הגרמני 'קונקרט', שמעל דפיו התרברב אורי אבנרי ה'מחסל' היה ביטאון השמאל הרדיקלי הגרמני, אי שם בשנות הששים והשבעים. העורכת הראשית הייתה אולריקה מיינהוף, הידועה מקבוצת באדר מיינהוף. אולריקה לא הסתפקה בעיתונאות ועברה למעשים – ירי, פצצות, חטיפות, רצח וכוליי.
   סופה שהתאבדה בכלאה.
   אחד מחברי קבוצה זו אף השתתף בחטיפת מטוס איר פראנס לאנטבה ב1976.

   להגיב ↓
   1. מתי 21 בנובמבר 2017 בשעה 11:24

      אבי: גם התבוננות רטרוספקטיבית מעניינת וגם מדוייקת וגם כתיבה מצויינת. כל לחי.
      אני מקוה שבמקצועך אתה איש תקשורת או מדינאי.
      אני מודע שתגובתי מגיעה באחור של 7 שנים, ועדיין לדעתי רלוונטית.

      להגיב ↓
6. הרצל פרנקל 2 בינואר 2011 בשעה 17:54

   מה הפליאה ומה המהומה,
   אורי אבנרי הוא כמו כל הפוליטיקאים שלנו, רק יותר צבעוני.
   כשנגמר לו סוס אחד הוא עובר לרכב על השני.
   כשנגמרים לו כל הסוסים – הוא ממציא אחד.
   אין חדש תחת השמש.

   להגיב ↓

7. פינגבאק: הצד השני של אורי אבנרי | היגיון בשיגעון

8. חיים אנלין 4 בינואר 2011 בשעה 23:40

   לאחר מלחמת ששת הימים היה אורי אבנרי שותף לאופוריה שאחזה בכל עם ישראל. הוא הצביע בכנסת בעד ההחלטה על איחוד ירושלים, ואף הציע להחליף את ההמנון הלאומי ל"ירושלים של זהב"…

   להגיב ↓
9. שי 9 בינואר 2011 בשעה 7:09

   אי שם בשנת האלפיים ערוץ אחד יצר סדרת המשך לסדרה הוותיקה "תקומה", אורי אבנרי רואיין שם וסיפר איך הציע לערפאת ללמוד מבן גוריון, לקחת קצת, ובהמשך לקחת הכל.
   והכל באמפטיה לאיש, הוא סיפר איך הוא "פתח את עיניו הגדולות והביטבו משל היה מאהבו.
   האמת- טוב שתוצג משני הצדדים, ועל כך ברכותיי למאמר.

   להגיב ↓

10. פינגבאק: Tweets that mention למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל | היגיון בשיגעון -- Topsy.com

11. גרשון גרשוני 10 בינואר 2011 בשעה 13:37

    הייתי חסיד העולם הזה וקראתי אותו תמיד בשקידה רבה. אבל העולם הזה זה לא רק אורי אבנרי זה גם היה שלום כהן ואלי תבור. תמיד ידעו שאורי אבנרי הוא לא חברותי והוא דואג רק לעצמו כך שאיני יודע מה יש להיות מופתע. אינני יודע מה קשור אם אורי היה באצל או שלא היה.
    החשוב זה שהוא אמר מזמן שיש להגיע לשתי מדינות ועכשיו כולם אומרים אותו דבר.

    להגיב ↓
    1. בצלאל פאר 27 במאי 2013 בשעה 7:51

       "תמיד ידעו"…. אבל הסתירו, אומנם לא בהצלחה, אבל הסתירו את האמת עליו. גם אני ידעתי על צוואת אימו של אורי אבנרי בתחילת שנות ה-90 כי פורסם משהו בעיתונות, אבל הכל דעך ונשכח. כנראה שהעתונות אוהבת להגן על אליליה.
       שאלת היותו של אורי אבנרי באצ"ל היא שאלה חשובה שיכולה להסביר הרבה מאופיו האישי והציבורי, ולהסביר כיצד הוא התגלגל להיות אישתו של ערפאת.
       כולנו בעד "שתי מדינות לשני עמים". הפלסטינים רק בעד "שתי מדינות". היהודים מפוצלים בין "שתי מדינות לשני עמים" – חלק מוכנים להתפשר על ארץ ישראל המערבית ולהשאיר את ישראל בגבולות 48' ואחרים בעד לחלק את כל ארץ ישראל, כך שפלסטינים יקימו את מדינתם בעבר הירדן והיהודים בארץ ישראל המערבית.

       להגיב ↓
    2. J 28 בפברואר 2016 בשעה 11:01

       א.נ.,
       נער נוער נערות טיפשות היית וגם זקנת ולא ראית אמת בחייך.

       לא תהייה כאן שתי מדינות לשני עמים. האמת הפשוטה היא מתמטית לחלוטין:
       1. בין הים לירדן אין מקום לשתי מדינות בנות קיימא, בפרט לא לישראל שתהייה ברת הגנה מתוקפנות ערבית, אסלמו-נאצית למיניה וגווניה. הקמת ישות מדינית נוספת השולטת בהר תהווה בסיס לחיסולה של ישראל. דבר זה איננו רק פרי ניסיוני או דעתי, אלא מעוגן בהצהרותיהם ומסמכיהם של האוייבים!

       2. יעשו לנו גנוסייד (רצח עם – פשוט כפי שזה נשמע) או חילופי אוכלוסין – טיהור אתני – טרנספר (בחר את המונח החביב או השנוא על אוזנייך, לא ממש משנה).

       3. משום שאני לא מוכן לעבור עוד גנוסייד אחרי זה של מלחמת עולם השניה (לו שותפים שותפות מלאה הערבים והבריטים לצד המחוללים בפועל), ומשום שאין לי לאן ללכת: ערבות בוגדן חמלניצקי לא קוראות לי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מחוזות האירוח של קז'מייז' הגדול והמופלא לא קורצים לי, גם לא קיסרות פוטינסקי או ארצות הבבון ראדיקל-ליברלי-פסאודו דמוקרטי של אמריקקה (לא טעות כתיב) אינן מקום לי ולזהותי העיברי הגאה… לפיכך אני כאן ואגן על קיומי בכל מחיר. כל מחיר, נקודה.

       4. על הצד שכנגד להחליט מה רצונו, לפנות לי את המקום ולהניח לי לחיות את חיי בנחת, שיחייה לצידי המקומותיו מבלי לאיים על קיומי או להיות מושמד.

       להגיב ↓
       1. יהודי 11 ביוני 2017 בשעה 11:21

          מה שנכון נכון

          להגיב ↓
12. דני 10 בינואר 2011 בשעה 15:23

    אני לא מבין מה כ"כ מיוחד בכתבה הזאת, כל מי שיש לו קצת חומר אפור בין האזניים לא מופתע כלל ועיקר, מדובר באגואיסט רודף כבוד ופרסום, ואם זה לא מספיק אזי אפשר להוסיף גם עוכר ישראל

    להגיב ↓
13. גיתית 10 בינואר 2011 בשעה 22:31

    אדם קטן שמקבל במה ענקית
    מרגיש עצמו כל כך גדול
    והקהל מלפניו, כל כך, כל כך קטן
    מי שעיוות אותו
    הוא הקהל על הקולבים בפרונט.

    להגיב ↓
14. יוסי נדה 10 בינואר 2011 בשעה 22:37

    בחודשים הראשונים שלאחר הקמת המדינה ובעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות החלו להתפרסם בעיתון הערב 'יום-יום', שליד עיתון 'הארץ', רשימותיו של חייל קרבי צעיר, שנשלחו הישר מחזית הדרום. היו אלו כתבותיו של אורי אבנרי בן ה-24: אז – לוחם ב"שועלי שמשון", סיירת הג'יפים של חטיבת "גבעתי"; ומאוחר יותר – עורך 'העולם הזה' במשך שנים רבות, חבר-כנסת ולוחם בלתי נלאה על תפיסותיו הנון-קונפורמיסטיות.

    בראשית 1949 חזר אבנרי לתל-אביב, לאחר שנפצע קשה בעיראק-אל-מנשיה בדצמבר 1948. אז קיבץ את הרשימות שכתב במלחמה, כפי שהתפרסמו בעיתון, הוסיף להן קטעי-קישור קצרים, והוציא לאור, בהוצאת טברסקי, את הספר 'בשדות פלשת 1948'. תגובת הציבור היתה מדהימה: התיאור הישיר של האירועים, הגדולים והקטנים, הלשון המדויקת להפליא, הקצב המהיר, ומעל-לכל, התחושה שהדברים נכתבו "מלמטה", על-ידי לוחם מהשורה ולא על-ידי מצביא או עיתונאי, כבשו את לב הקוראים, הכל חשו כי יש כאן בבואה נאמנה של התקופה, לא רק תמונת המאורעות אלא גם תמונת הלוחמים, תחושותיהם, שאיפותיהם, חלומותיהם, אכזבותיהם. הספר הפך מיד לרב-מכר. תוך כמה חודשים נמכרו כשלושים-אלף עותקים בכריכה קשה בעשר מהדורות. בישוב הקטן של אז, היתה זו הצלחה מסחררת.

    מאז ועד עתה לא איבד הספר ולו שמץ מחיוניותו. גם היום הוא נקרא בנשימה עצורה, כאחת העדויות האותנטיות ביותר והמרגשות ביותר של מלחמת העצמאות. בהוצאה מחודשת זו (לקראת יום העצמאות ה-50) נדפס הספר כמות-שהוא, בלא ששונה בו אף תג, בתוספת הקדמה חדשה של אורי אבנרי, ובה הוא חוזר לאותם ימים, מאיר את נסיבות כתיבתו של הספר, ומתבונן בו מחדש ממרחק של חמישים שנה.

    תגובה

    אני מסכים עם כל מלה של הקורא יוסי נדה על איכותו וחשיבותו של הספר "בשדות פלשת". אכן, זהו מסמך חשוב המתאר את מלחמת השחרור בעיניו של לוחם.
    אך מר נדה מתעלם או שכח כי שנה אחת בלבד לאחר פרסום "בשדות פלשת" פרסם אבנרי ספר ניסף " הצד השני של המטבע". בעוד שבספר הראשון תאר נאמנה את המלחמה הקיומית להקמת ישראל הנה בספר השני כתב "רצחנו, שדדנו, אנסנו".
    לאמנון לורד אמר אבנרי: "מהאדם הכי פופולארי הפכתי לאדם הכי שנוא". בספר הראשון נגמר אורי אבנרי העיתונאי והחל אורי אבנרי לוחם הגרילה הפוליטי שהעיתון משמש לו אחד מכלי הנשק.
    ז.ג.

    להגיב ↓
15. דניאל מעוז 11 בינואר 2011 בשעה 17:40

    בניגוד לכותב המאמר אין אני יכול להצהיר בבטחה, שאין קשר בין דיעותיו הפוליטיות של אבנרי ובין התנהגותו. גם אם היה עתונאי גאוני מה היתה תרומתו לחברה הישראלית ? וכיצד היתה ישראל נראית היום אלמלא סינדרום אורי אבנרי ?

    להגיב ↓
16. שלומי 12 בינואר 2011 בשעה 9:11

    נו, באמת.
    מה ששרה לייבוביץ' באמת שאלה(לפחות בסאבטקסט…) היה:
    "למה לעזאזל דווקא אתה פרסמת את זה ולא אני?".
    קנאת עתונאים בדרך כלל קודמת לאידיאולוגיה וערכים.

    להגיב ↓
17. גדעון ארליך 12 בינואר 2011 בשעה 23:58

    אמנם לא כל פרט בתיאורית פרויד מקובל כיום על כל חוקרי נפש האדם , אך מאידך גם לא כולה מבוטלת. לכן ייתכן שפרטים שוליים בתחום צינעת הפרט , תחום שאבנרי לא הקפיד עליו במיוחד כשמדובר באחרים , הם בעלי משמעות עצומה להבנת התנהגותו . הבנה אין פרושה הצדקה.
    אבנרי נפצע במלחמת השחרור. לפני בחירות פירסם אבנרי בהעולם הזה תרשים גופה של גולדה יחד עם פרוט כל הליקויים הבריאותיים , ועם הסבר שהציבור חייב לדעת כל פרט על גופו של מועמד לתפקיד ציבורי. אך נמנע מלפרסם דו"ח דומה על עצמו כשהיה ראש סיעה שרצה לכנסת וכן כשהיה מועמד (ע"י חברו לסיעה שלום כהן ) לתפקיד יו"ר הכנסת.
    גם מה ששמעתי על פציעתו שמעתי ממי שהיה חברו לחדר ,הוא בעל משמעות להסבר כלל התנהגותו בכל התחומים שפורטו בכתבה ובפרט התעסקותו בפורנוגרפיה עיסוק שבאותו זמן היה טאבו , .

    להגיב ↓
18. אתי 14 בינואר 2011 בשעה 22:38

    רק מי שהיה צעיר בשנות השישים וחווה את החנק הטוטאלי של שלטון מפא"י והצבא, זוכר ומעריך עד היום, את משמעות הלמות הפטיש היחיד הזה, בקירות השרירותיות השלטונית המשתוללת של אותן שנים.
    "העולם הזה" היה החמצן שהציל אותנו מהטוטליטריזם.
    אני שהייתי שם, מודה לאבנרי, עם כל פגמיו, על התפקיד שלקח על עצמו.
    אתי

    להגיב ↓
19. עופרה 18 בינואר 2011 בשעה 23:27

    כאשר אוזלים הטיעונים מול האידאולוגיה של האיש, מפשפשים ושולפים עצמות יבשות (תרתי), כדי לנגח בו. לא מעניין אותי מידת הסוציופתיות של אבנרי אלא האידאולוגיה שלו, גם אם לא אסכים עימה עדיין אאלץ להודות, שהאיש מגלה עקביות ואומץ ורעיונותיו הנשמעים לא פעם כרעיונות מופרכים מתגלים עם הזמן כחזון שהופך נחלת הכלל (זוכרים שפעם אסרו על מגעים עם אשף? מישהו היה מנחש שראש ממשלה של ישראל ילחץ את ידו של ערפאת בפומבי?
    שנאו אותו לתיאבון חברים אבל ההווה והעתיד יוכיחו עד כמה צדק. חבל שאין לנו עוד אנשים מסוגו.

    להגיב ↓
    1. מירה 30 בדצמבר 2014 בשעה 4:59

       1. "ורעיונותיו הנשמעים לא פעם כרעיונות מופרכים מתגלים עם הזמן כחזון שהופך נחלת הכלל" – הם הופכים נחלת הכלל רק בגלל חולשת הרבים. הבמה הצבורית מלאה רעיונות אסוניים כאלה, ואם חוזרים עליהם מספיק זמן הרוב הדומם מתעייף ומשלים עם החזרה עליהם. וכך היה הסנטור קאטו הזקן ברומא, שנכנס בו דבוק נגד קרתגו, וכל נאום שלו היה מסיים במלים "ואת קרתגו צריך להרוס". ומה קרה בסוף? רומא יצאה למלחמה נגד קרתגו והרסה אותה. ולהכיר לעופרה שלא רק הקרתגנים מתו, גם הרבה רומאים נהרגו במלחמה המיותרת הזו.
       2. "ההווה והעתיד יוכיחו עד כמה צדק" – כשהמוסלמים שכננו יצליחו במזימתם (והם נעזרים ע"י אנשים כעופרה מתוכנו וכאובמה והאירופים מבחוץ), וכולנו נשחה במים, כן, כולל עופרה וחבריה וגם אבנרי – או אז נראה כמה צדק, וכמה מאושרים יהיו כל אלה שעזרו לו.
       3. "חבל שאין לנו עוד אנשים מסוגו" – לצערנו יש, והכותבת מהוה דוגמה נאותה לשנאה העצמית של אבנרי ודומיו.

       להגיב ↓
    2. ירון 7 במרץ 2016 בשעה 3:14

       "האיש מגלה עקביות ואומץ"

       למעשה הישמעלים המקיפים אותנו סוגדים לאומץ ולגבורה באופן אינפנטילי ופרוורטי ביותר, על מנת להגשים את השהאדה וליהנות ממנעמי 72 הבתולות המפורסמות, שלבטח נשחקו עד דק בינתיים ממבול הג'יהאדיסטים הנוחתים עליהן ללא הפסק..
       דווקא יצחק רבין, שמאלן בכיר בהרבה מאבנרי ועם הרבה יותר דם יהודי וערבי על הידיים כנראה יתברר שצדק באומרו: "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל."
       "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום."
       ומצד שני:
       "ערפאת יעשה ביהודה ושומרון סדר, בלי בג"ץ ובלי בצלם."
       "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה… הליכוד פוחד פחד מוות משלום."

       להגיב ↓
20. אריה אבן 7 בפברואר 2011 בשעה 17:52

    אמי (אניטה איבנסקי ז"ל) חברתה של הילדה וולך ז"ל אמו של אורי אבינרי סיפרה לנו על
    תלונותיה על היחס הקר-מתעלם של בנה אליה ולכן לא התפלאתי שהיא לא השאירה לו פרוטה
    בצוואתה.
    אורי אבינרי עבר תהפוכות רבות בדעותיו ואני עדיין זוכר את נסיונותיו להקים את
    "תנועת העם" ובידי יש חוברת שאורי אבינרי כתב במרץ 1945 בשם :
    "הטרוריזם-מחלת הילדות של המהפכה העברית".
    מתי נוכל לראות את הסרט?

    להגיב ↓
21. רמי מתל אביב 12 בפברואר 2011 בשעה 10:56

    השמאל הקיצוני המאיס עצמו על רוב העם במעשיו ובדיבוריו נגד המדינה נגד העם ונגד צה'ל
    התקשורת השמאלנית מציגה את הדברים לפי האג'נדה השמאלנית שלהם וכאילו שהימין זה רק מתנחלים דתיים ומסכנים מעיירות פיתוח. אני חילוני תושב תל אביב רבים ממשפחת אבי שירתו באצ'ל (אף אחד מהם לא נתקל באורי אבנרי באצ'ל) ולחמו במלחמות ישראל וכולנו ימניים המעדיפים בכל יום את המתנחלים על כל שמאלני חסר דת ואמונה בדת אבותינו או כבוד למדינת ישראל וירושליים .

    להגיב ↓
    1. יהודי 11 ביוני 2017 בשעה 11:25

       כן ירבו כמותך בישראל (לא שרוב העם לא כמוך, אבל צריך עוד)

       להגיב ↓
22. illi 29 באפריל 2012 בשעה 4:24

    אורי אבנרי מכר את נשמתו לשטן …..גם אימו היקרה שנשאה אותו ברחמה 9 חודשים החרימה אותו ונישלה אותו מהירושה…והיא לא מכירה בו כבנה
    מעולם לא התייחס לאמא שלו…היה קר ומנוכר אליה…העדיף את הערבים על זו שנתנה לו חיים

    להגיב ↓
23. אבנר 21 במאי 2012 בשעה 23:27

    גם חברי הטוב נושל מהירושה ע"י אמו עקב סכסוך משפחתי, אז מה?
    למה הוא ,מכר את נשמתו לשטן" כי הוא נפגש עם ערפאת?
    נתניהו ורבין גם נפגשו, לחצו ידיים ואף התחבקו עם ערפאת.
    חוץ מזה, אמו לא נזנחה, היו לה עוד 2 בנות ובן חוץ מאורי.
    מאפוא הוצאת את השטות הזאת, כאילו הפסיקה אמו להכיר בו
    כבנה, קרא עוד פעם את הצוואה, כנראה יש לך בעיות בהבנת הנקרא.

    תשובה

    האם אתה מתווכח אתי או עם האמא של אבנרי?
    ז.ג.

    להגיב ↓
    1. אבנר 24 במאי 2012 בשעה 23:58

       אתך

       להגיב ↓
    2. J 28 בפברואר 2016 בשעה 11:13

       מר אבנר,

       אבנרי לא מכר את נשמתו לשטן משום שמעולם לא היה לו מה למכור מלבד שקרים ובדותות.
       העניין בסיפור הוא לא כל כך מה חשבה אימו על פרי ביטנה שלא להתפאר, אלא:
       1. שהוא שיקר בעניין הצוואה, מועדה, ונסיבותיה
       2. הוא שיקר שהיה בקשר עם אימו
       3. הוא משקר בכל עניין אחר
       4. הסיפור המעיד, עדות ממקור ראשון, על אופייו המנוכר, מניפולטיבי וסוציופאטי ולפיכך מטיל אור אחר (או צל כבד) על שאר "פועלו"

       להגיב ↓
24. דן שמחוני 12 באפריל 2013 בשעה 17:42

    ציור דמותו של אורי אבנרי כבר אינו חדש, אבל הבעייה שבהעלאת ציור כזה תמיד רלוונטית. אורי אבנרי היה, בראש ובראשונה עיתונאי, וכך הוא צריך להישפט, גם אם אישיותו דוחה – והתיאור שלו כאן דוחה. המאמרים שלו מעניינים ולא הייתי מוותר על קריאתם בגלל טבעו, כשם שאיננו מוותרים על שמיעת המוזיקה של ואגנר ושטראוס – ולא של כל מוסיקאי שאמרו עליו שהוא אנטישמי, ושאף היה אנטישמי ממש. אני גם מוכן לעקם את אפי ולהתעלם מזה שאומרים על אהוד ברק שהוא שוכח את חבריו, ועל בנימין נתניהו שהוא שוכח לשלם במסעדה, ובלבד שהיו מנהלים את המדינה כהלכה.

    אינני משווה את אורי אבנרי לאף אחת מהדמויות שמניתי, אבל טוב לדעת שאין למטבע רק צד אחד, וצריך לקרוא, ולשאול, ולחקור, ואז לגבש דעה ולשפוט, וגם לשנות אותה אח"כ כאשר מתגלות עובדות חדשות, וכאשר הדעות משתנות עם הגיל.

    ובאסוסיאציה, טוב לי אורי אבנרי המראיין את ערפאת – כי גם אחרי הראיון ערפאת נשאר ערפאת, מאשר, להבדיל אלף הבדלות, אילנה דיין המראיינת את אריה דרעי – כי בכך הוא מקבל הכשר, ויסלח על שאני מזכיר את הגיבורים האלה בנשימה אחת.

    אין אנחנו יכולים לבחור לנו את העולם שאנו חיים בו, אבל עדיף איש שביום הוא מוכשר ובלילה אנטיפט, מאשר איש שביום הוא איש-רעים להתרועע, וגנב בלילה.

    תגובה

    אוסיף כמה מלים בשבחו של אבנרי. לא ייאמן אך הוא נשאר ציוני. כלומר: הוא לא חזר בו מן הקריאה למדינה פלסטינית אך גם לא ויתר על זכותה של ישראל להיות מדינה של העם היהודי [או העברי בעיניו]. בכך שונה אבנרי מרוב חבריו לדעה שכבר מזמן ויתרו על הרעיון הציוני ומעדיפים מדינת כל אזרחיה, דהיינו מדינה ערבית
    ז.ג.

    להגיב ↓
25. עדי בן צבי 19 באפריל 2013 בשעה 18:43

    קצת באיחור אך חשוב לדעת.
    ב12.6.67 פיקדתי על מחסום בכביש ירושלים -בית לחם שהוצב מול מנזר ״דיר טנטור״. באותה עת שימשתיכסגן מ"פ של פלוגה א בגדוד 161 של החטיבה הירושלמית. בשעת בוקר מאוחרת נקראתי על ידי מפקד המחסום להגיע מיד אליו באשר יש לו בעיה.
    ברשותי היה קטנוע פרטי וכך הצלחתי להגיע ממפקדת הפלוגה בבית ג׳אלה למחסום ״דיר טנזור״ תוך מספר דקות.
    במחסום אני מבחין במוסטנג אדומה עם גג נפתח ובתוכה מספר אזרחים.
    החניתי את הקטנוע בצד וקראתי אלי את מפקד המחסום.
    שאלתי אותו לפשר הבעיה עם נוסעי המוסטאנג,והוא השיב כי הללו מבקשים לעבור לחברון מבלי שיהיה בידהם כל אישור לכך.
    ניגשתי למכונית וראיתי את אורי אבנרי (שבו בחרתי בבחירות האחרונות באותה תקופה), כפייה לצווארו אליו נלוו צעירה שישבה לידו מלפנים ושני אזרחים (אחד מהם הזדהה מאוחר יותר כאמנון זיכרוני).
    הזדהיתי כמפקד המחסום והודעתי ליושבי המוסטנג שללא אישור מפיקוד מרכז אין מעבר.
    אבנרי רתח וצעק לעברי ״ אני חבר כנסת וחברון שייכת לכל עם ישראל ולא רק לעוזי נרקיס״
    סבתי לאחור והתכוונתי ללכת כשאבנרי התניע את המוסטנג ואמר ״אני נכנס ואתם עוד תשמעו ממני״
    בתגובה נפניתי אליו ודרכי את העוזי שלי. אבנרי הסתלק מהשטח וחזר אחרי שעה עם אישור כניסה שנחתם על ידי הסמח״ט.

    להגיב ↓
26. משה 20 ביוני 2013 בשעה 15:15

    איפה אורי אבנרי כיום?

    האם הסביר וענה על טענת אמו וטענות בני משפחתו על הזנחת אמו?
    אורי אבנרי היום בן 90 חי ובועט. כותב בכמה עיתונים, מנסח את מודעות גוש שלום ומשתתף בהפגנות. מעולם אה הגיב.
    ז.ג.

    להגיב ↓
27. ציון דלל 9 בספטמבר 2013 בשעה 15:33

    מסתבר שהעובדה שאורי אבנרי צדק לכל אורך כל הדרך ,מצליחה להעביר אנשי ימין על דעתם ולפשפש בצוואת אמו ,ברכילויות על אופיו ובשאר הבלים .אורי אבנרי חסר השכלה ,מחזיק בידע יותר מרוב הפרופסורים שאני מכיר ובודאי יותר מכתבלבי הימין .כשהייתי בן 17 בפרוץ מלחמת יום הכיפורים התוודעתי אליו לראשונה ,ואופס…לא נעים האיש בדרך כלל צדק והקדים את זמנו ,באומץ ובכשרון הוא פילס דרכו ,אם היה חפץ בטובתו האישית היה נותר יקיר הממסד ולבטח היה מטפס מעלה במהירות ,העיתונאי הטוב שהיה אי פעם במדינה ,ואדם מבריק המקדים את זמנו היא האמת על אורי אבנרי ,לוחם אמיתי וחסר פשרות למען האידיאלים שלו ,אם הוא היה ראש הממשלה בשנות ה70לא היתה פורצת מלחמת יום כיפור ואלפי קרבנות שנטמנו הודות לעיוורון ההנהגה היו ניצלים.
    מאוד מסקרן חייו האישיים ברמת הרכילות ,אבל מה זה שייך לעזאזל לתרומתו ?

    להגיב ↓
28. יורם גאון 3 בפברואר 2014 בשעה 6:54

    הייתכן שאחת מהתגובות כאן שייכת לרוצח הוריו, ונכתבה חודשים ספורים לפני הרצח?

    להגיב ↓
29. Lani Losmo 21 במרץ 2014 בשעה 1:28

    מזלו של אורי אבנרי בכך שהאריך (מאריך) ימים וזכה להיות מסוגל להתמיד בפעילותו לאורך כל הדרך. מעבר לאנטגוניזם שהוא מעורר אצל רבים, איפושהו הוא מזכיר לי את יצחק בן אהרון כשהיה מגיח כל כמה חודשים ל"ראיון נדיר, אולי אחרון…" – בשני המקרים מדובר על דינוזאורים שחזותם החיצונית שידרה/משדרת את "ארץ ישראל של פעם" אולם הסאבטכסט משדר ניתוק מההווה (לא ניתוק אידאולוגי) ודבקות שהייתה מעורררת רחמים לו השתקפה מאדם צעיר יותר, בערכים שנחשבו קבילים אולי בימי נעוריהם של השניים. כאשר בחל "קפה כסית" את יסורי הגסיסה האחרונים שלו (שנות התשעים) רואיינו לכתבה באחד המוספים שלל "יושבי כסית" ובינהם אבנרי. כל הנאמר בכתבה ההיא שידר ריח חזק של אבק ונפתלין, אולי זכורות לי דווקא במילים של אבנרי שטען כי חשיבותו של המוסד היא בכך שבו ישבו א' ו-ב' ואז הפליג בסיפורים אודות קפה מסויים בווינה שבו בתחילת המאה ישבו טרוצקי ולנין (שוב חזרה למוטיב שהוזכר למעלה: אצל אבנרי לא קיימת הפרדה בין זכרון אישי ובין זכרון ציבורי. מבחינתו כל סיפור שלדעתו הוא מכיר היטב יכול להיות מוצג כחלק מנסיון אישי). זו הייתה אנקדוטה שולית בתוך כתבה שנגעה יותר בפורנוגרפיה של "כמ מיושבי כסית מחטיאים את האסלה" או "לכמה חתיכות חבורת בוהמיינים יכולים לחתוך מנת טוסט אישית אחת מתוך קמצנות". אבל זו הייתה אנקדוטה שחשפה יפה את המנותקות של אבנרי – ניתוק מסוג שונה לחלוטין מזה שנמצא אצל רדיקלים צעירים יותר: אבנרי גדל בסוף עידן המהפכות. רוב בני האדם "צורבים" בדי.אן.איי שלהם חלק נכבד מהתובנות שהיו חדשניות בעשור השני והשלישי לחייהם. הצריבה דוהה, אבל היא תמיד שם. אבנרי לא יכול להתנתק מתובנות עידן המהפכות – גם במחיר של התבזות שהייתה מקובלת על כולם לולא ההסתתרות המוצלחת מאוד מאחורי הticket של ה"פלסטיניות". מי ששוחח הרבה עם בני הדור שנעוריהם היו בשנות העשרים-ארבעים מכיר היטב את התופעה: מספרים על "מה שהיה צריך להיות" ולא על "מה שהיה". הזכרון הוא מאוד קולקטיבי – אנשים מאוד משכילים ועתירי ידע: זה היה עידן של קריאת עיתונים והאזנה לנאומים. עידן של נואמים, דמגוגים, רטוריקנים מעולים ונוכלים שיודעים להיות כל השלושה הנ"ל אבל להזכר רק באחד (נואם/דמגוג/רטוריקן). הידע של מי שהיה חי אז הוא עצום ולכן מאפשר לו להפוך ל"מספר סיפורים" מדופלם. החיים בעולם מקוטב שבו פאשיזם אדום ופאשיזם חום לא מאפשרות לאדם להיות "שקול ומתון". הסיבסוב של העובדות, מיזוגן עם משאלות לב ואף השימוש בשקרים כלאחר יד – כולם מאפיינים של התקופה. ככל שיורדים בקבוצת הגיל כך פוחת הסיכוי שאדם יצליח להבין מה המקור לטיפוס כמו אבנרי – וכך גדל הסיכוי שאדם ינוע בין ביטולו כ"סוציופט" ובין סגידה לו משל היה "אבי תנועת השלום וזכויות האזרח". אורי אבנרי הוא בסופו של יום "מהפכן wannabe". מזכיר מאוד את הטיפוס המאוד נפוץ בארה"ב (ועוד מדינות) של מי שכל חייו רצה להיות גיבור מלחמה אבל מאחר ונסיבות שונות גרמו לכך שכלל לא נלחם, יצא שהוא מקדיש את זמנו לכתיבת שירי הלל לגיבורי מלחמה אחרים (נושא אחר לדיון: כיצד זה שחלק נכבד מה"משוגעים" הגדולים למורשת קרב הם אנשים שמכורח הנסיבות חלקם בלחימה עצמה היה שולי?). אורי אבנרי גדל בתחושה כי הוא כשיר, וראוי לשליחות מהפכנית למיגור אי הצדק. הוא קינא בסטאלין, מוסוליני, קארל ליבקנכט ואחרים שבעיניו היו "תור זהב" של ריינג'רים לוחמים – שודדי בנקים, או מארגני הפיכות פועלים. ולא יצא לו… כי מה שהיה לו לקחת בו חלק היו אלה מאבקים מוגבלים, עם כללים כתובים ומקובלים של ריסון ו"פייר פליי" – כי ביננו? לא המאבק בבריטים, לא הסזון ולא שלטון מפא"י לא היו מלחמות טוטאליות של כוחות אור בחושך. בכל המקרים על כדור שנורה היו עשרה פוליטיקאים שדיברו מעבר לשולחן. זה מה היה לאבנרי – זה ומלחמת אזרחים משני צידי מתרס של סכסוך אתני. לא פועלים נגד משעבדים. יהודים נגד ערבים. ומן הרגע שבו אבנרי בחר להקדיש עצמו למימוש הזיות הלחימה באימפריית האופל, במגרש של הסכסוך האתני בין ערבים ליהודים: מן הרגע ההוא הוא חי בהתבזות מתמידה – מסתתר מאחורי השימלה של דעת הקהל המערב שמתוך עצלות "קונה" את תדמיתו כלוחם ותיק לשלום. ובקשר לכך ש"אבנרי צדק והיום כולם מדברים עם אש"פ" – רק נגיד: גמד שהיה חי לבד ועכשיו חי בחצר מלאה גמדים – הוא עדיין גמד".

    להגיב ↓
    1. J 28 בפברואר 2016 בשעה 11:19

       לא מדוייק,

       לאבנרי ניתנה הזדמנות להלחם, והוא העיד על עצמו כי ברח משדה הקרב.
       מעשה הג'יפ עם אורי גפרורי שעמד על גבעה עם מקלע והיה צריך לירות על מטוס מצרי שעט לעברו. אבל נבל לא רק שפחד ולא ירה, אלא נמלט! ולא נמלט באופן רגלי, חס וחלילה, אלא ברח עם הג'יפ בנהיגה אל הפרדם בו הסתתר הכח המרכזי ובכך חשף את כל הכח להתקפה מהאוויר. זהו "גיבור" ה0מול !

       להגיב ↓

30. פינגבאק: "אופטימי" – השטן מצוי בפרטים הקטנים | היגיון בשיגעון

31. שירי 20 במאי 2014 בשעה 20:55

    כבר שמעתי על מספיק יקים דפוקים רגשית. כאלו שיכולים להיות נחמדים לחתולים ולכלבים, ולהתעלם לגמרי מקיום ילדיהם. זה לא ממש נדיר להיות מנושל מצוואה של אבא/ ובעיקר אמא יקים. אמרתם נכות רגשית? יא וולללל!!
    בעוונות שלא קשורים בי, אני חצי יקית, וזה בהחלט החלק הרע בי.
    מה שלא ברור לי, זה אמא שנישלה טוטאלית את בנה מצוואתה, כשאין לה כסף לשלם לבית אבות.. מה בדיוק הורישה לו? פשפשים? אני בטוחה שנשם לרווחה כשנפטרה (הרגשה שאני מכירה מקרוב)

    אני לא מזדהה עם דעותיו של אבנרי. לא ממש מתה על ערבים או יהודים באופן כללי, אך אי אפשר לקחת ממנו כמה דברים: השיער היפה שלו, האופי ואת זה שהוא עבר את גיל 90.

    להגיב ↓
    1. Motti Shneor 27 בפברואר 2016 בשעה 22:00

       ואת שירי, לא קצת מצמרר אותך לקרוא את דברי עצמך, המגמדים, או מבטלים במשיכת כתף נכות רגשית, ואובדן הקשרים העמוקים ביותר בין בני אדם -קשרי הורות – אבל מסתפקת באיזכור נושאים ״חשובים״, כמו יפי שערו של מושא הכתבה, והעובדה (המאד רלוונטית) שעבר את גיל תשעים?

       אז לידיעתך, למחיקת שמו מרשימת היורשים בצוואה לא היה אולי ערך כספי וכלכלי – אבל זו היתה זעקת השבר האולטימטיבית של אם שבנה נטש אותה. זה מסמך מזעזע. גם אם זה ״נפוץ״ אצל ייקים (ואני כופר בכך. זה קורה, אך לא נפוץ כלל) זה עדיין נורא ואיום.

       .

       להגיב ↓
32. רננה 14 באוקטובר 2014 בשעה 8:46

    הזדמנות לסוציופתים לאוורר את עצמם בציבור.
    חבל על המרחב הציבורי המזדהם מכך.

    להגיב ↓
33. מירה 30 בדצמבר 2014 בשעה 4:44

    כמו כל השמאלנים, גם לו מותר – מטעם עצמו – לשקר. פעם ספור כזה, פעם ספור אחר. גם הילרי קלינטון ספרה שכשהגיעה לקוסובו עם בתה צ'לסי הן נאלצו לרוץ שפופות כדי להמלט מאש הצלפים…. רק שהתמונות הראו אותה עומדת זקופת קומה ומקבלת פרחים מילדה קטנה בשדה התעופה…. שלא לדבר על ב' חוסיין אובמה ורעיתו, שיצאו זה עתה בספורים מסמרי שער על הגזענות הנוראה בארה:ב: ב' חוסיין נחשב, רחמנא ליצלן, ל"ואלט" ומישהו (לבן, כמובן) ניסה לתת לו את מפתחות מכוניתו כדי שאובמה יביא לו אותה, ואילו מישל ספרה – גם היא בשתי גירסאות – שמישהי, גם כן לבנה, בקשה ממנה להוריד לה משהו מהמדף העליון בסופרמרקט (בעצמה אמרה בראיון הראשון בטלויזיה שהמבקשת היתה נמוכה, ואילו מישל גבוהה). את הספור המקורי ספרה בחיוכים וצחקוקים, וסיימה אותו בכך שאותה אשה נמוכה אמרה בכאילו-תלונה: לפחות יכולת להעמיד פנים שזה לא היה כל כך קל. ובדרך אגב עוד נסתה "למכור" לנו שהיא יצאה למסע בסופרמרקט בלי אנשי בטחון, והרכיבה משקפי שמש כדי שלא יכירו אותה…
    וכבר נאמר: מיטב השיר כזבו…

    להגיב ↓
34. חנן וייס 30 ביוני 2015 בשעה 9:49

    "הם היו כאן ראשונים, אספו עצים והדליקו את "מדורת השבט". אח"כ השתלטו על כל מוסדות השלטון, תוך שהם מלשינים, רודפים, מבאישים ומכפישים את יריביהם. אחרי שקבעו את אנשיהם בצמרת צה"ל, באקדמיה, בתרבות, ובתקשורת- הקימו את הטאבו, ורשמו את המדינה על שמם. מאז, הם בעלי הבית."
    .
    נרי אבנרי
    .
    https://www.facebook.com/hanan.d.weiss/posts/10153497309774432?pnref=story

    להגיב ↓
35. מרדכי 2 בנובמבר 2015 בשעה 22:05

    אורי אבנרי הרבה לנבא את קיצה הקרב של מדינת ישראל, אבל הוא כבר לא "יזכה" לראות את זה בעיניו.

    להגיב ↓
36. גבריאל צדקה 7 בנובמבר 2015 בשעה 22:37

    אבל אבנרי הרעיל את ערפאת כשהיה איתו במוקטעה ב 2002. אחרת מי הרעיל אותו?אורי אבנרי גיבור ישראל.

    להגיב ↓
    1. זאב גלילי מאת8 בנובמבר 2015 בשעה 0:15

       בדחה לא רעה.

       להגיב ↓
37. גיל קיסרי 7 בנובמבר 2015 בשעה 22:43

    אפשר ללמוד עוד על אורי אבנרי מספרו של שלום כהן, "העולם הזה". כהן היה חברו הקרוב, לחם לצידו ב"שועלי שמשון" ושותפו בשבועון. עד שגילה את פרצופו האמיתי ועל זה הוא כתב.

    להגיב ↓
    1. זאב גלילי מאת8 בנובמבר 2015 בשעה 0:15

       חיים הנגבי, שעבד בהעולם הזה שנים רבות, אמר בסרט על אבנרי כי האיש סובל מאיזו נכות ["כמו טרומפלדור"[ ביחסיו עם אנשים. הוא מסוגל להגיד שלום ולא להתראות לאנשים שליוו אותו עשרות שנים בלי להניד עפעף.

       להגיב ↓
38. יואל 6 בפברואר 2016 בשעה 13:35

    מי ניסה לרצוח את אורי אבנרי לעזזאל

    להגיב ↓
    1. זאב גלילי מאת8 בפברואר 2016 בשעה 1:26

       אבנרי הותקף יחד עם שותפו שלום כהן בידי קבוצת צעירים. לא ידוע עד היום מי היו, אולי אנשים שנפדעו מפרסומי העיתון. מכל מקום אין הוכחה שניסו לרצוח אותם.
       ז.ג.

       להגיב ↓
39. דפנה יוגב 11 במרץ 2017 בשעה 10:59

    בסופו של דבר מסתבר – שלמרות רצונך לכאורה להפיץ אמת-השטנות הפרטיות שלך מתהוללות ברמה. אתה משתלח בשנאה עיוורת בציבור שלם בארץ שרצונו העיקרי הוא צדק , דמוקרטיה ורצון לשמירת זכויותיו של כל אדם על ידי מילות הסטה רוויות בוז לעג ושטנה אלה ואני מצטטת:
    "אנשי שמאל ……כמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד…"
    הלצחוק אם לבכות….?
    כה חבל שבמילים מוטות וחסרות דעת-אתה עצמך מונע למעשה מציבור שאתה קורא לו שמאלני ולמעשה ברובו הוא אינו שמאל ואינו ימין אלה מ ר כ ז, שקורא את כל מאמריך בפתיחות דעת מתוך רצון ללמוד על דברים נוספים בכל הנוגע לסכסוך – לשים סימני תהיה לגבי יושרם ואמינותם .

    להגיב ↓
40. ציון אפרת 22 במרץ 2017 בשעה 9:04

    משפחה וצוואה…
    נאמר וסופר בכתבה על הצוואה שהאם השאירה. מכאן ניתן להבין שהיה לאם רכוש אותו לא השאירה לבנה.
    נאמר גם שהאם אושפזה בבית אבות עלוב ומוזנח בנס ציונה והבן, אבנרי, סירב להשתתף בתשלום על מנת להעביר את האם למקום משופר יותר..
    מכאן מתעוררת הקושיה הבאה: אם לאם היה רכוש מדוע בני המשפחה לא מימשו אותו ודאגו לאשפז את האם במקום ראוי יותר?
    מכאן ניתן להסיק שבני המשפחה אשפזו אותה במקום מוזנח ועלוב על מנת לשמור את הרכוש לעצמם ולהניח למוסדות הציבור לממן את האשפוז. אבנרי שהוא כנראה אוטיסט באישיותו לא היה מעורב לטוב ולרע בסיפור זה.

    להגיב ↓
    1. זאב גלילי מאת22 במרץ 2017 בשעה 23:31

       לציון אפרת
       הפרשנות המלומדת שלך מבוססת על השערות קלוטות מהאוויר. לא פרסמתי בכתבה אלא מה שבדקתי כעובדות. כל היתר נתון להשערה. הסבר פשוט יותר הוא שהאם ביקשה בצוואתה להפגין את שאט נפשה מכך שבנה הלך להיפגש עם הרוצח ערפאת.
       זאב גלילי

       להגיב ↓
41. איל 18 באוגוסט 2017 בשעה 20:32

    אז אורי אבנרי אדם חד ומבריק, קר ומנוכר. יש סיכוי לא רע בכלל שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי וכפועל יוצא מזה, וכנראה לא רק מזה, אדם לא נחמד כלל.

    זכוכית המגדלת בה אתה משתמש כדי לשפוט נחרצות את אבנרי היא כזו שהלוואי והיית מפנה כלפי אנשי ציבור מהימין.
    בסופו של דבר אתה(ם) נמנעים מלהגיע להכרה שבסופו של דבר יש רק פתרון אחד הגיוני לסכסוך, ולא משנה כמה בנאדם לא נעים הוא היה, אבנרי לא ניהל כת ואנשים הלכו אחרי הרעיון.
    ויש משהו אירוני שאני רואה את התחקיר הזה עכשיו, בזמן שהימין החליט שהוא ה"עם", והעם הולך בעיניים עצומות אחרי הגבר גבר של המזרח התיכון. ומאחורי גבו מוכר את המדינה של כולנו. ועוד עם ה"נבחרת" התת רמה הזו של אנשים.

    בסופו של דבר הכל יהיה בסדר, רק הארכתם את זה מ25 שנה ל50. סחטיין על המורשת.
    מפלגת מוסד השלטון מושחתת אחת מוחלפת בשנייה.
    חבל רק שלא הצלחתם להקים לנו עוד מדינה ולנצח כמה מלחמות :(

    להגיב ↓