מקור המלה טמיון הוא בשפה היוונית ומשמעותה בשפה זו הוא אוצר. וליתר דיוק אוצר המלך, או אוצר השלטון.ומנין בא הכסף לאוצר המלך? כמובן ממיסים, ארנונות והחרמות למיניהן. ומה שהולך לאוצר המלך איננו חוזר עוד. וכך נוצר הביטוי "ירד לטמיון" דבר שאבד, שהלך לאיבוד ולא יחזור עוד.

המלה היוונית חדרה לשפתנו בדרך הקשה. כך אנו מוצאים "שהיה (המלך) הורג את בעליהם ומענה את נשיהם ומכניס את ממונם לטמיון" (ויקרא רבה יט).

בתלמוד אנחנו מוצאים כי אנשים מאבדים כספם לאוצר המלך בשל מעשיהם הרעים: מלינים שכר שכיר, עושקים שכר שכיר, נוהגים גסות רוח, משתחררים מעול ציבורי ומטילים על זולתם ועוד (סוכה כט עמוד ב). בתלמוד משמש הביטוי עדיין במשמעותו המקורית. דהיינו: אובדן כספים לאוצר המלך.

החידוש של רש"י

אך רש"י בפרושו לתלמוד (שם ובמקומות אחרים) נתן לביטוי את משמעותו הכללית יותר. דהיינו: רכוש ההולך לאיבוד, לאו דווקא לאוצר המלך, "יורד לטמיון".

רש"י, שלא ידע יוונית, ייחס את הביטוי לשורש עברי ומפרש יוצאים לטמיון "שניטממין וכלים מאליהם". וכך הוא מפרש בבבא מציעא סט עמ' ב' "שהמלווין בריבית נכסיהם מתמוטטים". טמיון לדעת רש"י זה משרש טמם שמשמעותו נגנז. כלומר הכסף שלך שירד לטמיון נגנז באיזה מקום ולא ישוב אליך.

המשמעות המודרנית

בספרות העברית החדשה ובלשון הדיבור נשכח מזמן אוצר המלך אליו יורדים הכספים לטמיון (אף שבימינו אוצר המדינה גדול אולי יותר מאוצר המלך של פעם).

כך אנו מוצאים אצל בורלא "הזורק מעל גבו כסף ומורידו לטמיון" (עלילות עקביא 185). ושלום עליכם כותב: "היה משלח את הסרסורים מעל פניו, שיעשו במניות כטוב בעיניהם וכך ירדו לטמיון שלושים אלף רובל" (ברקוביץ, כרך ב' מן המיצר יד).

הבנקים כטמיון

פתחתי בניתוח המושג ירד לטימיון כדי לומר כי בימינו הטמיון אורב לנו בכל פינה – גם במקומות הנראים בטוחים כמו הבנקים, קופות הגמל, ובתי השקעות ובוודאי בבורסה ובקזינו.
את העובדה שכספים המושקעים בבנק לעתים אינם חוזרים
גיליתי זאת בגיל די צעיר. אמא ביקשה לחנך אותי לחסכנות ופתחה לי חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החיסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים. משהו כמו בעוד כמה שנים שנראו לי כנצח.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה ועברנו לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החיסכון שלך לסכום נכבד מאד.
אני עדיין ממתין. אבל אני בטוח שהטלפון הזה לא יבוא.

מקבלים פחות ממה שמפקידים

כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים תמיד פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר.
במהלך השנים החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי יותר חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. "לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו". פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים הייתה אף חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

הייתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים, עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ומה קורה כשהבנק נעלם

אך קורה גם שלא רק הכסף נעלם אלא גם הבנק.

כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הוריי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הייתה לי זכות חתימה בחשבון ופניתי למנהל הבנק וביקשתי להוציא את הכסף. אך הוא ידע על פטירת אבי כבר בתום השבעה וסרב. בינתיים הבנק עצמו כבר לא קיים (זה היה "בנק עליה", שהיה לו סניף ברחוב יפו תל-אביב ונרכש ככל הזכור לי על ידי בנק הפועלים).

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של "בנק זרובבל" ושל "בנק למלאכה". לא שמענו בכלל על קיום בנקים אלה. אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול.

היו שם מניות של "בנק זרובבל" בסכום 35 לירות ארץ ישראליות שנרכשו בין השנים 1946 ל-1954. מניות של בנק למלאכה בסכום של 10 לירות ישראליות משנת 1965.

פנינו לבנק ישראל ושאלנו מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידינו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: "זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר".

בין ניירותיהם של הורי רעייתי מצאנו גם איגרות "מלווה עממי" בסך 20 ל"י משנת 1952. נתברר שגם אלה ראויים רק לשמש כטפטים. האיגרות לא היו צמודות אלא נושאות פרסים שחולקו בשעתו לבעלי מזל. כל היתר תרמו כספם לטמיון.

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ"חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר. אזרחים רבים, שהשקיעו במניות הבנקאיות בהנחה שזו השקעה טובה ובטוחה, הפסידו בבת אחת חלק נכבד מחסכונותיהם.

והפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה –שסרבו לתת את הכסף ליורשי הנספים באושוויץ בהעדר תעודות פטירה של הנספים) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שנספו בשואה.
ומי החזיק בעיקר החשבונות של הנספים בישראל? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק שהוקם ב-1902 כחברה בת של "אוצר התיישבות היהודים" נועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים. כיום הבנק הוא בבעלות המדינה (הואיל והולאם בעקבות משבר המניות הבנקאיות) אך מנהליו מחלקים לעצמם משכורות עתק.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה בשעתו את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה החזיק הבנק סכום השווה ל- 307.5 מיליון שקלים.

תגובות

מי היה מנהל בנק זרובבל

האיש זכור לי היטב בהיותי איש כפר פינס, אליו עבר להתגורר עם פרישתו מהנק. הוא היה יהודי חביב, ר' ישעיהו שפירא שמו, שישב בסניף הבנק ברחוב  לילנבלום בתל אביב .  עסק בתחומים שאינם אופייניים למנהלי בנקים. חיבר מנגינות המושרות עד היום ניגן בכינור , ופעל לקרוב בני  הנוער לעולם התורה.

בביתו התכנסו חברי המזרחי שהכריזו על פרישה מהתנועה ועל הקמת הפועל המזרחי. לימים הצטרף עם חברים להסתדרות הכללית ושימש שם כ"חבר בית הדין העליון של ההסתדרות הכללית".

 ב 1942 פרש מהבנק, בערך בגיל 50 , עבר למושב כפר פינס  כדי לחיות באווירה כפרית. הוא תרם למושב בחינוך בני הנוער ובשיעורי תורה שהעביר. לא היה חקלאי, אך  היו לו שובך יונים, עז, כוורות דבורים בודדות שקיבל מאבי ומספר ורדים בחזית הבית.

לאחר  כשנתיים בכפר פינס עבר, עקב מצב בריאותו, לירושלים ושם נפטר.

לאחר  פטירתו הוזמן סופר הצופה שבתאי דון יחיא לכתוב ספר לזכרו . היה מתאים לקרוא לספר "הבנקאי המנגן"  אך הסופר המציא את הכינוי : "אדמו"ר חלוץ"   אף שר' ישעיהו לא היה אדמו"ר או מועמד לאדמו"ר  וגם לא היה כל כך חלוץ ולא הציג את עצמו ככזה.

לכתבות על ר' ישעיהו שפירא היה מצורף בדרך כלל צילום שלו רכוב על סוס. ההסבר הנלווה היה " ר' ישעיהו מסייר ברכיבה שדות כפר פינס'".  הסוס היה סוס העבודה של אבי, שרבים הצטלמו עליו. הורי היו חקלאים ממש. מפי הסוס השתלשל תמיד חבל אותו נהג אבי להחזיק, כדי שהמצולם לא יחשוש מישיבה על גב מוס.  לפי העץ הגדול שברקע, הצילום לא נעשה בשדות אלא ליד הבית.

                                                                                                                              גדעון ארליך

 

ראה

"מה הכסף שלך עשה בשביל פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360