נכחתי בערב שהוקדש למשוררת זלדה במועדון "צוותא" בתל-אביב והחוויה הזו החזירה אותי עשרות שנים לאחור.

אני זוכר היטב את התחושה שהייתה לי כאשר קראתי לראשונה שיר שפרסמה כשהייתה לגמרי אלמונית. השיר פורסם באיזה כתב עת נידח, או אולי במוסף ספרותי של אחד העיתונים.

איני זוכר את השיר, אך אני זוכר את התחושה. הייתה זו כתחושה של ילד שבא לפיו פרי חדש. באחד משיריה נתנה זלדה ביטוי לתחושה זו. וכך כתבה:

כי בתור הילדות אכילת פרי חדש
פותחת לפני הנפש שערי גן העדן
זה שאין בו עץ הדעת והנחש
שכרובים אינם שומרים לפתחו
בלהט החרב המתהפכת
כי בתור הילדות טבל דמיוני
בדבש הכהה של פרי התמר
זה שהררי הנחושת האצילו זיום לקליפתו
ונפתחה לפני חומת הזהב העגולה
של הרימון
ונכנסתי אל ארמון של חלונות שקופים
ומזרקות יין

זלדה בסרט עמדתי בירושלים-מחווה למשוררת בימוי נורית יעקבס-ינון

פרשת לוי נויפלד

המפגש החדש עם זלדה גם החזיר אותי לזיכרונות הקשורים בעבודתי העיתונאית. הדבר היה בראשית שנת 1964. סידרה של מעשי רצח החרידה את המדינה. באותם הימים לא היינו מורגלים עדיין ברציחות סיטוניות כבימינו, והמדינה הייתה אחוזה אימה. ככל הזכור לי היה משהו משותף לכל מעשי הרצח הללו. כל הנרצחים היו קשורים איכשהו לשואה וכל מעשי הרצח בוצעו באותו כלי נשק, כנראה תת מקלע סטן.

באחד הימים עלו חוקרי המשטרה על חשוד אפשרי. קראו לו לוי נויפלד. סטודנט לרפואה, ניצול שואה, שנעלם מביתו ברמת גן, זמן קצר לפני שהחלה סידרת הרציחות. התיאוריה הייתה שמדובר במעשה נקם על מעשים שנעשו בתקופת השואה.

המשטרה פרסמה ברבים את תמונתו ותיאורו. הפעילה צוות פסיכולוגים כדי להבין את מניעיו ולנחש את צעדיו הבאים.

"בחיק העשבים בכה"

לימים נתברר כי המשוררת הירושלמית הצנועה הייתה בעלת חושים אנושיים חדים יותר משל "מיטב החוקרים". היא ניחשה שמדובר באדם חף מפשע וכתבה על כך שיר: "בחיק העשבים בכה".

וכך כתבה:

ארמון גופו נפל תחתיו
בחיק העשבים בכה
האובד –
לעשבים סיפר
מה נוראה כלימת מך
לפגוש בוקר בוקר
את חמדת השמש
העשבים לא האיצו בו שיחיה
העשבים לא האיצו בו שיקום
העשבים שרו על שמחת הנשמה
לפגוש בעולם הבא
את אביה ואת אמה
ואת בוראה

גופתו של לוי נויפלד נמצאה על ידי קבוצת ילדים ששיחקו במבנה נטוש בירושלים. ליד הגופה נמצא מכתב התאבדות ומבדיקה נתברר כי התאבד לפני שאירעו הרציחות. המשטרה הודיעה לבני משפחתו כי אינה מייחסת לו שום קשר למעשי הרצח (שככל הזכור לי נשארו בלתי מפוענחים עד היום הזה).

שירה של אשה חרדית

החדווה שבקריאת שיריה של זלדה – שהייתה בלתי מזוהה עם אף חוג ספרותי – נבעה בראש ובראשונה מאיכותם של השירים כמובן. אך היא נבעה גם מן הבשורה הטמונה בהם. בשורה של אישה אלמונית – בת ירושלים, חרדית באורח חייה, צאצאית של ה"צמח צדק", בת דוד של הרבי מלובביץ' – כותבת שירה מודרנית. והיא כותבת על פמוטות הכסף, ("נגוהות הירושה הפכו את חדרי לטירה עתיקה") ועל נר של שבת ("אמהות שרות לשמים / עד סוף הדורות") ועל קידוש ( את לבנו הוציא מן האופל / אל בדולח השבת) ועל הירח המלמד תנ"ך ("רקפת, כלנית והר/ מקשיבים בשמחה"), ועל ירושלים הגדולה והמאירה וגם ירושלים הקטנה של בית ישן ובית חינוך עיוורים, ועל השכן הסנדלר ועל השכנה הרעה. ומעל לכל על הבעל שהלך לעולמו, האיש ש"לבו פרח מתוק" והותיר אחריו "צפור מתה, עוטה מעיל אפור".

הייתה בערב הזה ב"צוותא" איזו סגירת מעגל שמבשרת אולי תקווה לתרבות הישראלית. מועדון "צוותא", שבמשך שנות דור היה מעוז השמאל הישראלי, משתף בערב הזה מלחינים ומבצעים, ביניהם חובשי כיפה ועטורי ציצית: יונדב קפלון, ראובן קסל, אלי חפץ, אנוש אברהם, אורי לשמן.

קישור לסרטון עמדתי בירושלים מחווה למשוררת זלדה של נורית יעקבס-ינון

 http://www.youtube.com/watch?v=CORYcIYawzc