– מאת אהוד בן עזר –

פילוסופים יהודים צרפתיים מעוררים בי בדרך כלל רתיעה מסויימת. קודם כל, רובם אינם ממש פילוסופים. לווינס הוא במידה רבה חקיין של בובר, שגם הוא לא היה מקורי ביותר כפילוסוף. ז'אק דרידה הוא פילוסוף שמתאיפ לשיחות ליל שבת של גברות עבריות, ששמו מצלצל בפיהן מצוין.

ברנאר אנרי-לוי הוא כוכב-טלוויזיה יפה ונרקיסטי, וגם טריבון עיתונאי שהתפרסם בהגנה על המיעוטים הנכונים בעיני הקהילייה האינטלקטואלית של מחנה השלום. אנרי-לוי לא היה אוהב גדול של ישראל, עד שהחלה האנטישמיות הצרפתית טופחת על פניו, ואז התעורר לנושא גם בספרו הדוקומנטארי על העיתונאי האמריקני היהודי דניאל פרל, שנרצח בפקיסטן.

עמנואל לוינס. חקיין של בובר שגם הוא לא היה מקורי. ויקישיתוף.

אני מתייחס לפילוסופים היהודים צרפתיים בעקבות הכתבה " מה מזכירים פסי הרכבת?" , שפורסם ב" הארץ" . הכתב גואל פינטו, מספר בה על סרט דוקומנטארי כביכול, " דרך 181" שמו. הסרט הופק במשותף על ידי ישראלי-לשעבר, אייל סיוון, ופלסטיני שחי בבלגיה ומלמד בניו-יורק, מישל חלייפי. הסרט משווה את הגבול של תוכנית האו"ם ב-1947 ואת "קו התפר" , מבחינת היחס לערבים – למחנות ההשמדה ליהודים בשואה.

ברנארד אנרי לוי [צילום זאב גלילי]

" אבל התנגדותו של פינקלקראוט ל"דרך 181" אינה מעידה על תמיכה בישראל. וכך הוא אומר: "גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה, אבל לקרוא לזה "נאציזם" זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת".

עד כאן דברי פינקלקראוט.

" אכן, מעשה לוליינות פילוסופי יהודי-צרפתי מבריק. פינקלקראוט אינו מאשים אותנו, חס ושלום, בנאציזם, אלא רק ב"אמת כואבת" של "זוועות ישראליות" שעליהן יכולים " להעיד" סופרים כגרוסמן ועוז (וכנראה הוא יודע מה הוא אומר).

" מר פינקלקראוט הנכבד, אתה ויהודֵי "מה יפית" שכמותך אינכם מגינים על ישראל ועל יהודי צרפת מפני האנטישמיות. אתם עוזרים להביא אותה עליהם ועלינו" .

[פורסם באתר של אהוד בן עזר ומתפרסם כאן באדיבותו]