"דת השלום" – העולם של אתמול וממשיכיו היום

הסופר היהודי שטפאן צווייג הטיף נגד לאומיות וטען כי גרמה להרס התרבות האירופית *  ראה באוסטריה את מולדתו אך נאלץ לברוח בעקבות עליית היטלר והתאבד *  מחבר המאמר רואה בשמאל הישראלי והעולמי המשך לתפיסה הפתולוגית של דת השלום     

                                                      – מאת נאום ויימן –

הלכתי לסרט "שטפן צוויג – פרידה מאירופה" בכיכובה של מריה שרדר. באולם הגדול של הסינמטק בתל-אביב נכחו צופים שהייתי מגדיר כאנשי העולם של אתמול.

היו שם אינטליגנטים, אפילו אינטלקטואלים. לא רק בעלי עניין בתרבות אלא גם בעלי דעה ולבטח בעלי השפעה בתרבות הישראלית. הגיל הממוצע של הצופים היה 70 – אכן, העולם של אתמול.
הסרט, לטעמי, די משעמם, אם כי מסוגנן בשעמום שהוא משרה. זוהי הסרטה של הופעה תיאטרלית: כמה סצנות סטטיות בתחנות שונות בנדודי הגלות של שטפן צוויג, ודיבורים, דיבורים, דיבורים.

 

סרב לגנות את המשטר הנאצי

הסופר שטפן צווייג (בגילומו המצוין של יוסף הדר) היה פציפיסט רודף שלום. איש חכם ונחמד, אבל בעל דעות מרגיזות. בשנת 1936, במהלך הקונגרס הבינלאומי של הסופרים בבואנוס-איירס, הוא סרב לגנות את המשטר בגרמניה ("לא הייתי שם במשך ארבע שנים, ואני לא יודע מה קורה במדינה").

ב-1942, ערב התאבדותו, הוא אומר בתחושת תסכול עמוק שעכשיו אף אחד באירופה אינו חושב על שלום. במלחמה הוא לא לוקח צד. אינו מצדד בעם שלו, העם היהודי. הוא גם לא מצדד ב"כוחות הקידמה", אלא רק ב"שלום".
וכיוון שבעולם הזה אף אחד לא חושב על שלום – אין לו כבר מה לחפש בעולם הזה ואין מה לעשות….

הלאומנות הרסה את המולדת אירופה

כשהגעתי הביתה, דפדפתי בספרו האחרון של צוויג – "העולם של אתמול". הספר נפתח במלים הנשמעות מוכרות:
"נולדתי ב-1881, באימפריה גדולה וחזקה – בית המלוכה ההבסבורגי, אבל אל תחפשו אותה במפה: היא נמחקה לחלוטין".
הוא חשב על אירופה כעל מולדתו, והעריך במיוחד את וינה, כי באף מקום אחר לא הרגיש עצמו אירופי בקלות כזאת. אבל מגפת הלאומנות הרסה את "מולדתו":
"מול עיניי פרחו והפיצו את האידיאולוגיה ההמונית שלהם הפשיזם באיטליה, הנאציונל-סוציאליזם בגרמניה, הבולשביזם ברוסיה ומעל לכל המגיפה הקטלנית – הלאומיות, אשר הרסה את פריחתה של התרבות האירופית שלנו".

געגועים לתרבות אוניברסלית

במילים אחרות, לא הפשיזם ולא הבולשביזם הרסו את אירופה הישנה והטובה אלא הלאומיות. השקפה טיפוסית של יהודים שנטו לשכוח את יהדותם. הם ניסו למצוא בית בתרבות, ומכאן שלילת האופי הלאומי של כל תרבות והקפדה על עמדה על-לאומית. אם היה חי בימינו ודאי היה מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כמו השמאל הקיצוני בישראל ובעולם. כי לא לילד הזה התפללו בבירות האימפריות הגדולות…
כשהוא מתאר את החיים בוינה האהובה הוא אומר:
"הודות לאהבה הלוהטת שהיהודים חשו כלפי העיר הזו, ושאיפתם להתבוללות, הם שמחו לשרת את תהילתה של אוסטריה; הם הרגישו את השייכות האוסטרית שלהם כיעד וחובה כלפי העולם כולו. זו העיר שעוד מימי מרקוס אורליוס הגנה על התרבות האוניברסלית של רומא".
ואז מגיע וידוי אופייני מפי יהודי שכזה:
"אפילו כאשר לואגר, המנהיג של המפלגה האנטישמית, נעשה לראש העיר, זה בשום אופן לא השפיע עלי בהקשר האישי, וככל שהדבר נוגע אלי, עלי להודות שגם בבית הספר ובאוניברסיטה ובעולם הספרות מעולם לא חוויתי שום הטרדה כיהודי".

כמו בספרד כמו במוסקבה

כשהעובדות סותרות את החלומות שלך, לעזאזל העובדות. הזומבים המתייפייפים האלה הכחישו את קיומה של אומתם ובכך גם את קיומם של לאומים אחרים, כולל אלה שבקרבם חיו. כלומר, במודע או שלא במודע, הם חתרו תחת קיומם של העמים שבתוכם פעלו. והכל במעטפת של הדיבורים על התרבות האוסטרית הגדולה, שהתפתחה בזכות מאמציהם של שוחרי אחדות אלה, שהיא כמובן תרבות על-לאומית, קיסרית, פאן-אירופית.
"בשנים האחרונות הייתה ליהודי וינה – כמו בספרד לפני אותה התפתחות טרגית, תקופה פוריה ויצירתית, ביצירת אמנות לא יהודית דווקא, אלא אוסטרית עמוקה ומודגשת, בעצם וינאית. גולדמרק, גוסטב מאהלר ושנברג הפכו שם דבר בינלאומי במוסיקה העדכנית, הופמנסטל, ארתור שניצלר ובאר-הופמן הגביהו את הספרות הווינאית לרמה האירופית…"
גאווה לאומית מתבטאת אצלו בהערצת התרומה היהודית לתרבות האוסטרית הגדולה (אוי, כמה שזה דומה למה ששמעתי כשישבתי במטבחים מוסקבואיים בשנות ה-70 והתווכחתי עם יהודים שסיפרו לי בגאווה על "התרבות הרוסית הגדולה"):
"תרומת היהודים לתרבות הווינאית הייתה עצומה. היהודים היו קהל היעד העיקרי, הם מלאו את התאטראות, הקונצרטים, הם קנו ספרים, ציורים, הם ביקרו בתערוכות, ובזכות תפיסה גמישה יותר, פחות מחויבת למסורת – הם הפכו בכול תחום לאלופי היזמות והחדשנות. במאה ה-19 כמעט כל האוספים הגדולים של יצירות אמנות נוצרו על ידם…"

תבוסת התאטרון הלאומי

אבל כאשר "ילידים", שלא הבינו עדיין שכדי להצליח בתרבות צריך לשכוח את הלאום, העזו ליזום ולהקים "תאטרון לאומי" – הסופר מכנה את התקופה "אנטישמית". ואכן – אותם נועזים נחלו תבוסה בלתי נמנעת:
"כאשר פעם אחת בתקופה האנטישמית ניסו להקים תאטרון שנקרא "לאומי", הם לא מצאו לא מחברים, ולא שחקנים, ולא קהל; לאחר כמה חודשים, "התאטרון הלאומי" נכשל כישלון חרוץ".

"עם ישראל אייכה"

התאטרון הלאומי הגרמני הובס על ידי הקהל היהודי העל-לאומי, אבל הסופר החכם אפילו אינו מתאר לעצמו כמה זעם עלול דבר זה לעורר אצל ה"ילידים", עד כדי חורבנה של התרבות שהוא משבח כל כך. הוא אינו מעלה בדעתו כי גם הוא וחבריו תרמו תרומה  לשואת יהודי אירופה וזוועותיה. לא לחינם זעק חיים וייצמן בייאוש בשנת 1920, לאחר הצהרת בלפור – כשלא הייתה עדיין כל הגבלה על העלייה לארץ-ישראל ולא הייתה עדיין "בעיה ערבית", והייתה הזדמנות לשנות את פני ההיסטוריה היהודית ולהציל מיליונים: – "עם ישראל – איכה?" מיליונים נשארו ב"בית" באירופה…
כמובן שהיו סיבות רבות לכך, אבל אין לשכוח את תרומתה של האידאולוגיה האנטי-ציונית, האידיאולוגיה של "קידמה, סובלנות ואחדות העמים", כפי שכתב צוויג.

האמונה בקידמה כדת

צוויג הבין הרבה דברים כהלכה: לאידאליזם הליברלי יש גם היום כוח של דת.
"במאה ה-19 על האידאליזם הליברלי שלה, אנשים היו משוכנעים בכנות שהעולם הולך בדרך הנכונה, היישר אל "הטוב שבעולמות האפשריים". ולאמונה הזו בקידמה בלתי פוסקת ובלתי ניתנת לעצירה, היה בתקופה ההיא באמת כוח של דת".
כאיש דתי הוא מודה שאם העובדות סותרות את האשליות – לעזאזל העובדות:
"אבל גם אם זו הייתה אשליה, היא עדיין נפלאה ואצילית, אנושית יותר ומעניקה חיים, מהאידאלים של היום, וגם מאלה שאבותינו האמינו בהם. וזה משהו בלבי, ולמרות כל הניסיון והתסכול איני יכול לנטוש את האמונה. מה שאנשים ינקו עם חלב אמם, נשאר בדם לנצח. ולמרות כל מה שאני שומע כל יום, כל מה שאני עצמי וחברים רבים שלי לומדים על בשרנו באמצעות השפלה וחוויות קשות – איני יכול לוותר על האידאלים של נעורי, על האמונה ששוב יפציע יום בהיר".

הקהל נשאר דומם

כשהסרט נגמר ועל המסך זרמו בשקט מוחלט כיתובים עם שמות השחקנים ושאר העושים במלאכת הסרט – הופתעתי למראה עיני: הקהל כולו, ללא יוצא מן הכלל, נשאר על מקומו. קהל ישראלי שובר בדרך כלל  לכיוון היציאה כבר עם הסימן הראשון של סוף ההצגה, ומטאטא כל מה שנקרה בדרכו. לא לחינם חשבתי שהקהל הפעם היה מאוד אינטליגנטי.
"שמאלנים" – עלתה מחשבה בלבי, "הם בהלם. אולי הבינו משהו סוף-סוף?". אנשים ישבו שם וישבו בשקט – אולי חלמו על אירופה? ואני קמתי וצעקתי ברוסית: "קום התנערה, עם חלכה / עם עבדים ומזה רעב!". אנשים נרתעו, התחילו למלמל משהו – אבל לא זזו. ואני המשכתי: "אין רב ריבנו ומושיע – לא אל, לא מלך, לא גיבור, בזרוע נטויה נבקיע אנחנו דרך אל האור!"
קראו לי "אידיוט" ברוסית, "משוגע" בעברית, והתבקשתי לסתום את הפה בעוד כמה שפות – ידועות לי יותר וידועות פחות. עם זאת, בהדרגה, אנשים התחילו לקום ולזוז לכיוון הדלת.

————-
נאום ויימן הוא סופר, משורר ומסאי יליד רוסיה, שעלה לישראל בשנות ה-70. בין השאר, הוא פרסם את הרומן 'דברי הימים של ארץ כנען' (סנקט-פטרסבורג, 2000) ואת הסיפור 'יודופיל' ('קשת החדשה' 11, 2005).