לאף אחד אין מונופול על המושגים הטעונים "שואה" "גטו" * אדם יכול להרגיש עצמו ב"גטו" כאשר מדירים אותו מהכלל * אנו חיים ליד גטאות ועוצמים עיניים* לאורך שנים הייתה בארצנו הדרה מכוונת של עדות המזרח * גדלנו ליד מעברות ולא ראינו אותן
-מאת יהודית פלד, בית השיטה –
כשקראתי את דבריה הנסערים והנרגשים של עירית בעקבות "דו"ח ביטון" והראיונות שקיימו עם המשורר, חשתי את כאבה ואת רצונה להביא זווית הסתכלות אישית על היחסים בין אשכנזים למזרחיים.
אקדים ואומר שגם בתוכי קיימת הסתייגות מהקמת הוועדה. לדעתי, היעוד שלנו כמחנכים הוא לחפש את המשותף לגווניה השונים של החברה הישראלית. מניפולציה פוליטית צינית עשתה שימוש בארז ביטון וחבריו הטובים. וחבל שהעולם הספרותי נפל למלכודת הזאת.
אני מוקירה את שירתו של ארז ביטון, שיש בה יכולת ראייה עמוקה מאוד. הוא מצליח, למרות ה"נופים חבושי עיניים" (שם ספרו האחרון), לראות בחדות את הסמוי מהעין.
כולם נושאים את צער הפרידה
ומכאן לקושי שלי עם דבריה של ד"ר עירית אמינוף.
"אני נושא עימי את צער הפרידה" כתב אורלנד על משפחתו שנשארה שם. אנו שרים שיר זה, (בלחן הנפלא של דוד זהבי) בערגה. כל אחד חש שהוא נושא עמו את כאב הפרידה ממשפחה שמעולם לא הכיר ומעולם ומלואו עליו יכול היה ללמוד מסיפורים, קריאה ושמיעה בלבד.
העם היהודי שלנו, או "העם הייעודי", מורכב מכל כך הרבה תרבויות וגלויות ולכל אחד הנרטיב שלו והדברים ידועים. וככל שאנו מתבגרים אנו יכולים להכיל יותר את השונות. אנו לומדים להקשיב, לכבד ולא לרצות שמישהו יהיה יותר מהשני, אלא לחוש שיש מקום ל כ ו ל ם לכל הגוונים ולכל הדעות.
לאף אחד אין מונופול על המושגים הטעונים "שואה" "גטו", שזה מכבר הפכו למטפורות למצבי קיצון של בידוד אנוש, של החפצת האדם, של זוועות שלא ניתן לתארן במילים.
היתה הדרה מכוונת
שום דבר אינו דומה, אבל אדם יכול להרגיש עצמו "בגטו" כאשר מדירים אותו מהכלל. כמו למשל היחס לתימנים של תקופת העליה הראשונה ותחילת המאה העשרים. או היחס לאתיופים שהגיעו לארץ בסוף המאה העשרים והושמו עד היום ב"גטאות". הגטאות שלהם נמצאים בשכנות קרובה אלינו. כאן, ליד מרחביה או בית אלפא. ליד אנשים הדוגלים בשוויון זכויות. אנו חיים לידם ועוצמים עיניים מראותם.
חשוב לנו להביט להיסטוריה בעיניים, כמו שאנו מתבוננים על עצמנו ועל נקודות חשוכות או לא נעימות בעברנו, כל אחד וסיפוריו הוא.
והעובדות הן שלאורך שנים הייתה בארצנו הדרה מכוונת של עדות המזרח. נודה בכך.
התרבות השלטת הייתה אשכנזית, נכיר בכך.
כמה דוגמאות:
* סרטי קזבלן, סאלח שבתי (שנכתב ע"י אשכנזי) ואחרים המבטאים זאת,
* המוסיקה שהושמעה ברדיו הייתה "אשכנזית" (חילונית) בלבד כשפינה קטנה הוקצתה מדי שבוע לזמר המזרחי והחסידי,
* הכותבים בעיתונות הכתובה ומעצבי דעת הקהל גם הם היו אשכנזים.
* ילדים שהגיעו לכאן כפליטים ללא הוריהם זכו מיד לעברות שמותיהם ושמות משפחתם. ספריהם של סמי מיכאל, אלי עמיר ואחרים מתארים זאת טוב ממני.
* תקופת השואה והרדיפה של היהודים בארצות המזרח גם היא כתובה בספרי ההיסטוריה – ובריחת הילדים בדרך לא דרך מנותקים מהוריהם.
*המעברות לידן גדלנו. אני גדלתי ליד "חלסה" שהייתה עיר פחונים ענקית שמעולם כף רגלינו לא דרכה והציצה אליה. רק בשנות השישים נחשפנו דרך מחנכת מיוחדת, לקולות הנשמעים משם. רק אז התחלנו להכיר שיש שם בני אדם ולא רק מחטטים באשפתות.
לסבל האנושי פנים רבות. ראוי שנלמד להקשיב, לכבד. לא לרצות שאחת מהתרבויות תהיה יותר מהשנייה, אלא לאפשר לכולם, לכל הגוונים לחיות את תרבותם ולהביע את דעותיהם.
הקיטוב ש"מישהו" (ההנהגה שכך משיגה הון פוליטי), רוצה ליצור בינינו הוא לא דרכנו. עלינו לחפש עוד ועוד מכנים משותפים.
זה מכבר הפכנו להיות משפחות מעורבות, והארומה של השילובים המשפחתי של כלות וחתנים ממרוקו, פרס, עיראק ועוד יוצרת מיזוגים נפלאים.
טון בוטה אינו פתח לשיחה
איני יכולה שלא להתייחס לטון הבוטה שחשתי בעת קריאת דברי עירית אמינוף. היא יודעת טוב ממני ש"דברי חכמים בנחת נשמעים" והכעס אינו פתח לשיחה אמיתית. על כן הצטערתי על דבריה שבאו בהטחה שאינה מזמינה להמשך השיח.
הדברים אינם מכוונים כלפי עירית אמינןף, אותה אני מוקירה ומעריכה מאוד מאוד. הדברים נועדו לעצמנו, לכולנו.
משימת הדור שלנו היום היא למצוא את המשותף, את המאחד. להבין שלאמת פנים רבות. לחפש ולהתאגד סביב אמת משותפת.
ימים אלה של בין המצרים מזכירים לנו שוב ושוב את אותה "שנאת חינם" שהבעירה והחריבה את קיומנו כאן בארץ…זה הרמזור האדום שאומר לנו – "עצור".
מציאת המכנה המשותף
לפני זמן מה עשתה נכדתי שיעורים בחיבור שברים כשאני יושבת לידה. ופתאום הניחה את העיפרון והביטה בי בייאוש: "סבתא למה אני צריכה ללמוד את זה? כל כך משעמם"…
הבטתי בה ושאלתי – עומר איך את פותרת את התרגיל?
והיא ענתה- "מחפשת מכנה משותף"…
יופי עניתי- אז זה מה שאנו מחפשים בחיים שלנו… והוספתי לשאול (סבתא מורה…)
– עומר מה המכנה המשותף של יהודים וערבים?
עומר הביטה בי בתמיהה של מה השאלה בכלל וענתה מיד- "כולנו בני אדם".
מה שהילדים זוכרים ויודעים – אנחנו לפעמים שכחנו.
כולנו מאותו מקור. אין שום חשיבות לצבע העור. המוצא השונה מביא עוד ייחודיות וארומה וטעם למעגל הצירופים המופלא שאנו מהווים.
ככל שנהיה יותר אמפטיים, סלחנים (כלפי עצמנו, כלפי אחרים, כלפי התקופה בה גדלנו), כך נצליח יותר במשימת הדור שלנו – לחיות בשלום עם עצמנו ועם השונים מאיתנו על כל גוניהם.
מה משותף לאריה ולזברה? שניהם חיות. אבל האריה טורף את הזברה. הבעיה שלנו עם הערבים זה לא בגלל שהם לאום שונה מאיתנו אלא בגלל שהם הורגים אותנו ולא תמיד הם עונים על ההגדרה של בני אדם.
לגמרי צודק
יהודית, רק תיקון קטן : צ"ל "צער השתיקה" ולא הפרידה.
אולי רק הגב' אמינוף, בזכות שמה, יכלה לגייס אומץ ואינטגריטי כדי להגיב תגובת אמת.
אם לפי החלטות הוועדה ילמדו בבתי הספר את"משוררי "ערס פואטיקה"במקום ביאליק למשל(שלדעתם צריך לשרוף את ספריו)ושהמוטיב העיקרי שלהם הוא שנאת האשכנזים, מצידי הועדה הזאת והחלטותיה יכולים ללכת להז…
אריק ברהום
קראתי את התגובות , ונראה לי שיש כאן "דו-שיח של חרשים". חרשים זה לזעקת כאבו של זה. יש כאב של מזרחיים שכואבים את עלבון הוריהם וסביהם גם אם הם עצמם כבר לא סובלים מקיפוח. יש כאב של פליטים פלשתינאים שלא משנה באשמת מי הם עדיין נמצאים במחנות פליטים , כאבם הוא כאב אותנטי. איש איש וכאבו. איש איש וצלקותיו. לדעתי לא נכון לעשות "תחרות" של סבל. כבת הדור השני לניצולי שואה שגדלה לכן ללא משפחה מורחבת גם אני חשה כמו עירית אמינוף , וגם אני כועסת על השימוש השטחי במושגים מימי השואה. לשואה לא היה תקדים בהסטוריה האנושית. אפילו לא בהסטוריה ה"אשכנזית" של פרעות ופוגרומים. גם אם לנרצחים ומשפחותיהם נגרמו עוול , כאבים וצלקות נפשיות ואחרות לכל חייהם , ונקווה שגם לא תהיה לו חזרה. ( קאמ-בק באנגלית נשמע יותר טוב) . אני מודעת לפרהוד והפוגרומים שנערכו נגד יהודים גם במדינות ערביות , אבל , השתמשתי בדוגמה שהשתמשתי לשם הדגשה. לדעתי השימוש שעשה ארז ביטון במילה "גטו" שייכת להתלהמות המזרחית ולשנאת האשכנזים בהכללה שאותי די מקוממת. לסמנטיקה יש כוח. לרצון לפגוע בבטן הרכה באמצעות מילים טעונות יש שמות שונים. אנושיות, חמלה , כבוד האדם אינם אחד משמות אלה. טוב יעשה ארז ביטון ( שלמד איתי ואני מכירה אותו כאדם לא מתלהם) אם לא ייסחף אחרי ביטויים שמקורם מצע של שנאה מיותרת. הוא רק יורה לעצמו ברגל בשימוש בביטויים אלה. אפשר לתבוע את עלבונם של דורות מזרחיים מהעבר מבלי "לגייס" לצורך כך את השואה. כהערת סיום רציתי רק לאמר שאם אמנם "גנבו" ילדים מזרחיים ומסרו אותם לאימוץ , אפילו לניצולי שואה , זה עוול שזועק לשמיים וחייבים לתקנו במידת האפשר מבלי לפגוע בילדים אלה. אבל כל שאר השימושים שעושים בעניין השואה מיותר ומזיק בעיקר לעושים כן. נילי דיסקין.
הכאב של אותם "פלשתינאים" לא מעניין אותי בדיוק כפי שהכאב של הנאצים וצאצאים לא מעניין אותי. שיכאבו וכמה שיותר יותר טוב. אפשר גם להכניס את הכאב של בני משפחתם של הנאצים שנהרגו ושל הגרמנים שגורשו מבתיהם לאחר המלחמה. הרי לא משנה מי אשם נכון? אולי נקים קרן למשפחות החיילים הגרמנים שנהרגו ע"י יהודים במרד גטו ורשה, כי הרי לא משנה מי אשם ולמה. הם עדיין סובלים המסכנים. הפוגרומים ביהודי ארצות ערב היו חלק מהשואה. הם נעשו בעקבות ההסתה של גנרל ה-ס.ס הלא הוא המופתי, מנהיגם של ערביי ישראל (אין דבר כזה פלשתינאים, ההורים שלי היו בעלי תעודת זהות של פלסטיין) . המופתי, חברו של היטלר ישב בברלין עם תחנה רדיו וקרא לערבים לרצוח את היהודים שבמדינותיהם. הוא נשפט לאחר המלחמה כפושע מלחמה והצליח לברוח. לו רומל היה מגיע לא"י , אותם "פליטים פלשתינאים" מסכנים היו מפעילים כאן את תאי הגזים והמשרפות. מספיק עם הבורות הזו בכל הנוגע לערביי ישראל. תלמדי מהיכן ומתי הם הגיעו לכאן. תקראי על האכזריות שלהם בפרעות תרפ"ט ותגלי שאפילו הנאצים לא הגיעו לרמת אכזריות כזו.
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שאדם לאדם זאב, ואני לא יכול לחלוק על ההערכה שגורלנו היה רע ומר אילו … יחד עם זאת אני רואה שני פגמים בתגובה של גדי: האחד, המאמר עוסק ביחסים בין שתי עדות בקרבנו, ולא ביחסים שלנו עם הערבים. אני מתפלא על זאב גלילי על כך שפירסם תגובה שאינה ממין העניין. השני, הטון הוא בוטה, פרוע מעודד הסתה לרצח, כי גם הם היו רוצחים לו היו יכולים. אני תומך בקביעה של הכותבת שטון בוטה אני פתח לשיחה. השאלה היא האם אנחנו אכן מעוניינים בשיחה? או שעדיף לנו ללבות את השינאה?
פסקה מהמאמר: "– עומר מה המכנה המשותף של יהודים וערבים?
עומר הביטה בי בתמיהה של מה השאלה בכלל וענתה מיד- "כולנו בני אדם". "
ובתגובה של נילי דיסקין: "יש כאב של פליטים פלשתינאים שלא משנה באשמת מי הם עדיין נמצאים במחנות פליטים , כאבם הוא כאב אותנטי. איש איש וכאבו."
ועל זה נאמר: "קשוט עצמך תחילה". כנראה שזאב גלילי קצת יותר מודע למה שקורה באתר שלו ממך.
יש הבדל בין השואה והגטו , העובדות ההיסטוריות הידועות לבין השימוש במילים " שואה" ו"גטו" כאמצעי לביטוי תסכול ואכזבה. בואו לא נתבלבל . המושגים הקדושים האלה אין בהם כדי להצדיק את הבכיינות ואת תרבות ה"אכלו לי ושתו לי" . מי שחש מקופח , שיתמודד עם המציאות , שיתאמץ ויוכיח שהוא טוב יותר , ראוי יותר. בינתיים אני רואה ב"מקופחים " הללו מלבי שנאה ללא הצעת פתרון קונסטרוקטיבי לבעייתם
.
שמאלני גם כאשר מקיימים דיון על קיפוח מזרחיים בחברה הישראלית, ימצא הזדמנות להכניס את הערבים והמאבק על ארץ ישראל: "עומר מה המכנה המשותף של יהודים וערבים?"
נכון מאוד אסי..! לשמאלנים שקראו לפגוע ביהודים כי הם ימנים – כואב יותר על מחבלים ערבים מאשר מצב יהודי המזרח… לכן הם מצמידים את מצב הפליטים לכל ויכוח ענייני…! כי רק להם מותר … ואם מישהוא מגיב בגנות ההשוואה – הם תוקפים – גם את הבלוגר שמציג נושא חברתי של קיפוח עדתי..!
תגובתה של יהודית פלד מקיבוץ בית השיטה אינה עונה לטענותיה הצודקות של עירית אמינוף. אך מדהימה יותר היא המסקנה שהיא למדה מפי נכדתה. מסקנה זו מייצגת אבדן דרך ואבדן ערכים מוחלט.
יהודית פלד לא מעריכה את היותה בת לעם היהודי; את תקומת העם היהודי לאחר ההשפלות והפוגרומים במשך 1900 שנה; את היצירה הרוחנית האדירה שאין דומה לה בעולם של העם היהודי ועוד כהנה וכהנה.
אם תשאל את נכדתה הבלתי מחונכת של יהודית פלד מה המשותף בין הגרמנים הנאצים ובין היהודים התשובה תהיה זהה: "כולנו בני אדם".
אם תשאל את נכדתה הבלתי מחונכת של יהודית פלד מה המשותף בין בני אדם וחיות התשובה תהיה דומה: "כולנו אוכלים, הולכים ונהנים ממזג האויר".
מי שלא מבין ש"מכנה משותף" הוא רק מכנה משותף ולא בסיס להתבוללות תרבותית, לאומית וערכית הוא או שוטה מוחלט או דמגוג בשירות השמאל חסר התרבות היהודית שקיומה של מדינה יהודית מפריע לו לחיות באופן נורמלי.
דר. אמינוף צודקת לחלוטין בדבריה המבוססים, האמיתיים והאמיצים.
שנים של הסתה ורעל וללא תגובה וסוף סוף תגובה. השאלה האם אנשים כמו ביטון יבינו?
כל מילה מדברי ד"ר אמינוף חקוקה בסלע .מר ביטון קיבל פרס ישראל על היותו מעלית מרוקו . אדם זה זורע פילוג בעם ישראל ולו יכולתי הייתי מונע ממנו קבלת הפרס .
מר ביטון מייצג עדה של "אכלו לי שתו לי" . תפסיקו לכרוך את כל המזרחים יחדיו(אני מזרחי) . כמעט כל משפחה בעם ישראל יש בה יוצאי עדות שונות ואף אחד אינו מלין על נושא עדתי להוציא יוצאי מרוקו .הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו , כן יש עדה אחת שברובה (לא כולה ) קיימת בעיית רגשי נחיתות של "אכלו לי שתו לי ".
מתי נתחיל לחשוב על : עם אחד ,מדינה אחת , שפה אחת !!