"זקני צפת" אינם זוכרים סופת שלגים כזו

זאב גלילי

11 שנים ago

בכל חורף יוזם איזה כתב מתחיל ראיון עם "זקני צפת", האומרים תמיד שאינם זוכרים סופת שלגים קשה כל כך, אף פעם לא היה קור כזה * שיחה עם אחד מאחרוני "זקני צפת" * מה באמת היה בעבר ואיך שרדו בלי חשמל ובלי צה"ל * עדות מידע אישי

במרוצת השנים הפכו "זקני צפת" למושג מיתולוגי שנכנס למילון: "כינוי לוותיקי הוותיקים ביישוב, הזוכרים גם מה שקרה לפני שנים רבות. "אפילו זקני צפת אינם זוכרים חורף גשום כל כך" [מילון "רב מלים" בערך זקן].

"זקני צפת". תמונה זו המוצבת במוזיאון המאירי צוירה על פי צילום שנועד לאסוף צדקה בחו"ל למען "מושב זקנים".. הזקנים שבתמונה לא היו במושב אלא נאספו ברחובות צפת לצורך הצילום.

השנה לא מצאתי בתקשורת אף ראיון עם אחד מזקני צפת. אולי מפני שאין עוד בצפת "ותיקי ותיקים". כששוחררה צפת במלחמת השחרור היו בעיר פחות מאלפיים יהודים, רבים מהם אכן ותיקי הוותיקים שזכרו אפילו את מכת הארבה במלחמת העולם הראשונה.
מאז, הלכו רבים מהם לעולמם ורבים עזבו את העיר. בצפת של היום, המונה כ-35 אלף נפש, נותרו מתי מעט מאותם "ותיקי ותיקים", הראויים לתואר "זקני צפת".
לרגע עלה בדעתי להציע את זיכרונותיי האישיים, כמי שנמנה לפחות עם המשמרת הצעירה של זקני צפת.
חייתי בצפת עד גיל 8 ויש לי זיכרון טוב. אני דווקא זוכר בבהירות רבה סופה כמו זו שהייתה בשבוע שעבר. אך בטרם אספר את זיכרונותיי חיפשתי אחד מזקני צפת האמיתיים. יגעת מצאת תאמין. מצאתי אחד מוותיקי הוותיקים – משה כהן.

בנו של "מלך הנהגים"

משה כהן, שהשבוע מלאו לו 81, מתגורר היום על הר כנען, הוא בין המעטים שנולדו בצפת ולא עזבו אותה מעולם. אביו, יוסף כהן, [יוסל בפי העם] היה ידוע בכינוי "מלך הנהגים" ובפי הערבים "מלך אל שופרייה".
בשנת 1922 כשהיה בן 17 רכש יוסל כהן מכונית מעודפי הצבא הבריטי והיה "הנהג הראשון של צפת". צפת הייתה מנותקת מן העולם החיצון ללא כביש עד אמצע שנות העשרים. יוסל הקים תחנה בסמוך לביתו [ כיום רחוב ירושלים, מול ישיבת חב"ד, סמוך לרחוב בר יוחאי]. מתחנה זו הסיע נוסעים וסחורות מצפת לכל רחבי הארץ וגם לסוריה ולבנון הגיע.
בתקופת המחתרות סייע הן לאצ"ל והן ל"הגנה" ומתוקף פעילותו יצא שמו למרחוק. אל ביתו, שהיה פתוח תמיד לכל נצרך, הגיעו גם רבים ממנהיגי הישוב – יצחק בן צבי, גולדה מאירסון [מאיר], יוסף שפרינצק ורבים אחרים.
ליוסל כהן נולדו שלושה בנים, מנחם, משה ואמנון.

צאצאי הכוהנים שברחו אחרי החורבן

מנחם כהו ז"ל, פירסם משך שנים סיפורים על צפת במקומון קטן ["קול העיר"]. הסיפורים כונסו לספר "סיפורי צפת" שראה אור בהוצאת משרד הביטחון.
בספר זה, המהווה אוצר בלום של סיפורים על דמויות צפתיות מן המאה הקודמת, מספר מנחם כהן ז"ל את תולדות משפחתו.
לפי המסורת המשפחתית ראשיתה של המשפחה בכוהנים בני משפחת פשחור, שהתיישבו בצפת לאחר החורבן ומעולם לא עזבו אותה. [לאחר חורבן הבית עזבו את ירושלים משפחות הכוהנים ששרדו ועברו לגליל. הם חיו בקהילות יהודיות קטנות של כוהנים וכך יכלו לשמור על מנהגי כהונה וטהרה. בין כ"ד משמרות הכהונה שהיו בגליל מימי בית שני, נמנה גם המשמר הי"ב, הוא: "משמר יקים פשחור צפת". שם ההר שממזרח לצפת, בואכה טבריה, נקרא הר פשחור על שם משמר כוהני פשחור שישב בעיר].

"לא היה שלג כזה"

שאלתי את משה כהן איך עבר את הימים הקשים של הסערה.
"זה היה נורא", אמר לי. "שלושה ימים היינו מנותקים מחשמל וגם מים לא היו. השלג בחוץ היה בגובה מטר וחצי ואי אפשר היה לצאת מהבית. אני לא זוכר בכל שנותיי בצפת סערה כזו. צפת ממש הרוסה".

משה כהן בן ה-81 מאחרוני "זקני צפת" ותיקי הוותיקים

שאלתי: איך התקיימתם כל השנים כשלא היה בכלל חשמל ?
"אז היו ימים אחרים. הבתים היו עם קירות עבים. היו אמצעי חימום, פרימיטיביים אמנם, אבל הבתים היו חמים. גם תאורה הייתה ממנורות נפט. ומזון לא היה חסר כי כל הקיץ היינו מתכוננים לחורף. בישלנו אורז ועדשים עם בצל מטוגן וקיבלנו מג'דרה חמה ומשביעה. אבל דווקא עכשיו, עם כל החיים המודרניים, ישבנו בקור, בחשכה ובמחסור".
קטונתי מלהתחרות בותיקותו ובזיכרונותיו של משה כהן. משפחתי אמנם ותיקה, אך לא כמשפחת כהן. סבי מצד אבי הגיע באמצע המאה ה-19 וסבה של סבתי הגיע ב-1820. כך שמשפחתנו הצפתית היא בחזקת "עולים חדשים" לעומת משפחת הכוהנים עתיקת היומין. יתר על כן, אמי לא נולדה בצפת אלא בראש פינה,אליה ירד אביה, כך שמעולם לא ראתה עצמה כצפתית.

חגיגת הבר מצווה שהושבתה

הייתי בן 8 כשהסופה הגדולה פגעה בצפת. התאריך המדויק חקוק בזכרוני תודות לעובדה שהסערה התחוללה בשבת בה הגיע למצוות אחי, משה ז"ל, שהיה מבוגר ממני בחמש שנים.
ציפיתי לחגיגת הבר מצווה ולעליה לתורה. ניסיתי בחשאי להניח את תפיליו וכשאלה נפלו מידי הייתי בטוח שאלוהים יעניש אותי במוות פתאומי. כשהוא למד את ההפטרה למדתי אותה יחד עמו והיא שגורה בפי עם הטעמים עד היום. זו הייתה הפטרת פרשת שמות [הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל, תְּנוּבָה – ישעיהו כו].
פרשת שמות היא הפרשה שקראנו בשבת האחרונה. כלומר: אותה סופה החקוקה בזיכרוני התרחשה בהפרש של שבוע מן הסופה שעברנו בשבוע שעבר.
התגוררנו אז בבית אבן שבקצה התחתון של הרובע הספרדי בעיר העתיקה. זהו הבית שבעבר הרחוק שיכן את גן הילדים הראשון של צפת ובימינו הוא משמש מוזיאון בית המאירי.
כיום מבנה המוזיאון הוא בן שלוש קומות שמייסד המוזיאון, ידידי יחזקאת המאירי ז"ל, בנה על בסיס החורבות שחשף מתחת לביתנו.
באותה תקופה הייתה קיימת רק הקומה העליונה שכללה שתי דירות וביניהן חצר המשקיפה על בית הקברות ובאופק מתנשא הר מירון.

הנוף הנשקף מחצר ביתנו

שלג בגובה של מטר

הכל היה מוכן לעליה המרגשת לתורה ולחגיגה שאחריה. כמה סירים של צ'ולנט על הפתיליות ובתנור, שולחנות ערוכים, מאכלים ומגדנות מכל טוב. אך אחי לא עלה לתורה ואיש לא בא לחגיגה. השכמנו מוקדם כדי להכין את הבית לבוא האורחים אך כשפתחנו את הדלת הפונה לחצר הסתנוורו עינינו מן הלובן שכיסה את הכל.
החדר בו התגוררנו [הוא החדר העליון במוזיאון המאירי] היה גבוה מן החצר המשותפת לנו ולמשפחת גנון שגרה ממול. מן המדרגה עליה עמדנו נראו הר מירון כזוג שדיים ענקיות עטופות בלבן.
איש לא מדד אז את גובה השלג. אבל אני קפצתי מן המדרגה אל החצר וכמעט נקברתי בשלג. גבהי היה אז, אני מניח, כמטר וחצי, פלוס מינוס. השלג הגיע כמעט עד לצווארי ואבי משך אותי בכוח, כשאניי רועד כולי, אל תוך הבית החם.

משמאל: המדריגות המובילות מן החצר לדלת היציאה אל הרחוב. מימין: הדלת מצד הרחוב. השלג היה בגובה כזה שאי אפשר היה לפתוח את הדלת שלושה ימים.

לא ניסינו יותר לצאת מן הבית לחצר. היציאה מן הבית לרחוב הייתה אז דרך דלת ברזל [שהותקנה לאחר מאורעות 1929] לסימטה הנקראת היום אהרון בן שמעון. ישבנו ספונים בביתנו שלושה ימים. מפלסות לא פינו את השלג כי לא היו מפלסות. העירייה לא הפעילה שום אמצעי כי לא הייתה בפועל עירייה ובראש זו שהיתה עמד ראש עיר ערבי. נגמ"שים של צה"ל לא נראו ברחובות כי עדיין לא היה צה"ל. החשמל לא נותק כי הוא לא חובר מעולם לפני הקמת המדינה. אבל משפחתנו שרדה באותה שבת כמו בדורות קודמים.

רק ביום שני או שלישי פילסו ערבים רכובים על חמורים את הדרך לביתנו וסיפקו לנו ירקות ופירות טריים.

בית המאירי. למעלה: מימין הדירה בה גרנו ובאמצע מעקה המרפסת המשותפת לשתי הדירות

איך שרדנו?
על כך אפשר ללמוד מן הסיפור הבא.

הפטנט הראשון של ארץ ישראל

צפת של ראשית המאה העשרים הייתה ישוב המנותק מן הציוויליזציה. כשבארצות הברית בנו את ה"אמפייר סטייט בילדינג" כאן עוד לא שמעו על חשמל. כשנחפרה תעלת פנמה בצפת הובילו מים לבתים בפחים. אחד ממקלטי הרדיו הראשונים של צפת נרכש על ידי אבי והוא הופעל באמצעות מצבר של מכונית. מוסיקה שמענו בגרמופון קפיצי ("פטפון") מתוצרת "היז מאסטרס וויס".
היו בצפת בעלי יוזמה וממציאי פטנטים שמצאו פתרונות הישרדות.. אחד מהם היה הפחח חיים שלום סגל [מיישל] שבנה תנור רב תכליתי – גם לאפיה, גם להכנת צ'ולנט גם לחימום וגם כפלטה לשמירת חום האוכל בשבתות. כחומר גלם השתמש בפחי נפט מהם בנה תנורים מדגמים שונים. התנור המשוכלל ביותר שלו היה עשוי שני תאים שבתחתון שבהם דלקו כמה עששיות נפט.. האגדה מספרת שכדי לקדם מכירות נתן תנור במתנה לרב העיר, שהוציא היתר הלכתי לשימוש בתנור בשבת. הרבנית לא הייתה עקרת בית מוצלחת ביותר, הפכה את התנור וגרמה לשריפה. באו שוטרים טורקים לאסור אותו ובעזרת שוחד השיג לא רק את אישור השלטונות להמצאתו אלא גם רשמו אותה כפטנט.
זו אינה אגדה ומי שבדק את הענין היה לא אחר מאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי). זהו הפטנט הראשון שנרשם בארץ ישראל ומספרו למרבית האירוניה 242. התנור הזה מצוי בבית המאירי בצפת. דגם אחד שרד בשלמות כחדש בבית משפחת בנימין בלויגרונד ונכדתו הואילה להעביר לי את תמונתו.

תנור הפטנט – גם לבישול גם לאפיה גם לחימום

חיים ללא חשמל וללא מים זורמים

איך שרדנו את מזג האוויר הקשה של צפת ?
כמו שאומר משה כהן – כל הקיץ התכוננו לחורף. בכל בית היה מלאי קבוע של אמצעי חימום ותאורה – פח נפט, שק פחמים, פתיליות ותנורים מדגמים שונים , עששיות ומנורות. בימים קרים במיוחד היו מדליקים פרימוס ומניחים עליו קומקום גדול שמילא את הבית באדים.
קערת חרס פשוטה שימשה כתנור פחמים.. היו מניחים את הקערה עם הפחמים מחוץ לבית, שופכים מעט ספירט ומדליקים עד שהפחמים הפכו לגחלים לוחשות ואז הכניסו את הקערה הביתה. ספקי הפחמים היו ערבים שהתמחו בהכנתם מעצי הגליל. הכיכר המרכזית בצפת נקראה "כיכר הפחמים" [קוילן פלאץ ביידיש], כיום כיכר המגינים.

תצוגה של מטבח צפתי בבית המאירי. משמאל תנור הפטנט. באמצע תנור פח פשוט ובתוכו עששי ועליו קומקום. מימין מכשיר לקליית קפה מעל פרימוס [המוסתר על ידי מכתש ועלי]

בכל בית יהודי היה גם מלאי קבוע של מזון שנועד לא רק לימי החורף אלא לתקופות חרום בכל עונות השנה. מלאי זה כלל שמן זית, קמח, אורז, קטניות מכל הסוגים [עדשים, שעועית, חימצה] סוכר, מלח, קפה, ציקוריה [תוספת לקפה העשויה משורשי עולש], קקאו, תה, טחינה. כל המוצרים הללו ניתן להחזיק זמן רב ללא קרור. ביצים נשמרו זמן ניכר במיכל של מי סיד. ולא במקום האחרון יש להזכיר את ה"אנגעמאכטס" שהיו בכל בית בכל ימות השנה. אנגעמאכטס הוא השם היידי לשימורי פירות וירקות שהוכנו דרך קבע לפי עונות הפרי והירק. ריבות פאבעדל הכינו משזיפים עם סוכר וכך גם ריבת חבושים. אמא [וקודם לכן סבתא] היו מכינות את המרקחת הזו בקערה ענקית [פיילה] אליה הטילו את הפירות והסוכר. העמידו על אש ובחשו אט אט עד שהתקבל קריש. את הפאבעדל היו סוגרים בצנצנות אטומות היטב והחזיקו במדפים העליונים ומשם היו מורידים אותם כשבאו אורחים נכבדים או בימי החורף. בביתנו היה גם מלאי קבוע של כיכרות גבינה צפתית שאמא היתה מכינה למכירה בחנות ולצרכי הבית.

מנורת נפט תלויה על קיר בתצוגה בבית המאירי. היא סיפקה אור שהספיק לכל עבודות הבית.

הבתים שבהם גרנו היו בתי אבן שקירותיהם העבים היוו בידוד טוב נגד הקור.

בעיית המים היתה בעיקר בקיץ, לאחר שבור מי הגשמים התייבש. בחורף היו מים בשפע ובימי שלג המסו את השלג בסירים על האש.

סיבלם של העניים

אנחנו זכינו לבתים טובים תודות לעמלם הקשה של הוריי שעבדו יומם ולילה בחנות ובמאפיה, כדי לפרנס את חמשת ילדיהם. לא כולם היו בני מזל. רבים חיו במרתפים טחובים ובחורבות נוטות ליפול.
על חייהם הקשים של אלה יעיד סיפורה של דודתי, אחות אמי, יוכבד סגל עליה סיפרתי במאמר אחר.
וכך היא כותבת ביומנה:
"מאד פחדתי מהחורף עם שני ילדים והבית רטוב וקר ואין כסף להכין עצים ובכלל שתי לירות לחודש [שכר דירה] אין ביכולתנו לשלם… [מצאנו] איזו דירה עזובה ריקה גדולה ולא היה כבר טיח על הקירות והתקרה הייתה עגולה גם כן בלי טיח… נכנסנו ולא שכחנו להביא אתנו גם את הדלות ואת המחסור.
התחיל החורף של צפת, עם קור וגם שלג ובבית אין כלום מוכן לחורף. והתקרה התחילה לדלוף והטיח נפל והמים חדרו עד המיטות של החדר השני ופתאום חוה [הבת הבכירה] באה מבית הספר עם חום גבוה… ישבתי על ידה עם התינוקת והשקיתי אותה כל פעם מעט תה. כך עברו שלושה ימים. התחילה לצאת אדמת. שמרתי עליה שלא יגיע קור למיטה. ותקווה התינוקת בת שמונה חודשים לא קיבלה חום כי היה מאד קר בבית והתחילו להיכנס הרבה מים, כך שכל הטיח נפל ובמה לחמם את הבית לא היה והיא נהייתה מאד כחולה וכמעט בלי נשימה….
"אשה אחת הייתה מביאה כל כמה ימים כמה כוסות חלב ומתי שהיה לי קצת כסף הייתי משלמת. היא נכנסה וראתה את מצב הבית ונגשה למיטה וראתה את התינוקת. היא נדהמה. מה את שותקת. הילדה בסכנה. אמרתי מה אני יכולה לעשות? היא תכף רצה והביאה ספירט עם מטליות של חורף ועטפה את הילדה. ואמרה תשימי על החלונות שמיכות שלא ייכנס קור ואת תשכבי על ידה וחממי אותה ואני אעשה מה שאני יכולה כדי להציל אותה. והיא רצה אל המשפחה ועשתה סקנדל איך נותנים לי כך להיות לבד בלי כלום בבית. תכף באו עם פחמים וחיממו את הבית… והילדה ניצלה ממוות.

דודתי יוכבד סגל

בינתיים עברנו לדודה שושנה [ אמי, ז.ג.] בחדר קטן עד שתיקנו את הגג… כל החורף הייתי עושה ריבת צימוקים ותפוזים וסוכר למכירה וזה היה עבודת פרך. ועד שזכיתי למכור את זה לחנויות או לבתים פרטיים ולהביא הביתה מצרכים כך עברנו את החורף הקשה."קיווינו לקיץ יותר טוב. אך לא עבר רק כמה חודשים והתחילו מאורעות 29.