.(הערה: מאמר זה נכתב עם בחירתו של אובמה לנשיאות הוא אקטואלי גם היום ]

ראה מאמר מקוצר באותו נושא

 

פגישת נתניהו עם אובמה  מעלה שוב את השאלה: מה הם יכולותיה של ישראל להגיד "לא" לנשיא המעצמה הגדולה * כשנתניהו אמר "כן" [הקפאת ההתנחלויות] לא השיג כלום* ניסיון העבר מוכיח שראשי ממשלה שאמרו "לא" – דוד בן גוריון ויצחק שמיר –  הצליחו לכופף את האמריקנים * גם נתניהו הוכיח שלא מוכרחים להיות נחמדים * העיקר שנשתחרר מ"סינדרום אוסלו" או סינדרום האישה המוכה * ומה בין הסכם אוסלו לסינדרום האישה המוכה.

 

 

 

האם אפשר להגיד לא לאמריקנים?

בטרם אשיב לשאלה זו אביא לידיעת הקוראים סיפור קטן שלא הופיע בתקשורת והגיע לידיעתי ממקור אמין.

וזה סיפור המעשה: בעיצומם של המגעים בין ישראל לחיזבאללה על החלפת  המרצח המתועב סמיר קונטאר בארונותיהם של שני חיילים ישראליים  התקשר ג'ורג' בוש לאהוד אולמרט.

המקור שלי לא האזין כמובן  לשיחה, אך נודעו לו עיקריה. בוש אמר לאולמרט לערך את הדברים הבאים: האם יצאתם מדעתכם? מדוע אתם מנהלים משא ומתן עם אירגון טרור על שחרור חטופים, שאפילו אינם בחיים. לנו היו ויש אזרחים אמריקניים חטופים בכל העולם, ובעיקרון איננו מקיימים שום מגע לשחרורם. אנחנו יודעים כי ברגע שננהל משא ומתן כזה אף אזרח אמריקני, בכל מקום בעולם לא יהיה  חסין נגד חטיפה. שים לב, שלמרות הטרור בעיראק אין כמעט חטיפה של אמריקנים שם. הם מעדיפים להרוג כי הם יודעים שבחטיפה לא יקבלו מאומה.

הנה דוגמא לכך שנשיא אמריקני  יכול להיות יותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל.

דברי אלוף בני פלד ז"ל

השאלה אם אובמה טוב או רע לישראל מזכירה לי את הדברים שאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף בני פלד ז"ל:
"אחרי מותי אני מבקש  שיצלצלו בפעמונים ויכריזו: הלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית".

בני פלד צדק.  השאלה שהכל שואלים היום איננה שאלה של מדינה. זו שאלה של  קהילה  יהודית עלובה, סגורה בגטו, ורועדת מפחד הגזרות שיטיל עליה הפריץ החדש.

השאלה שיש לשאול איננה אם הנשיא האמריקני אוהד  או עויין את ישראל. השאלה  האמיתית היא אם ראש ממשלת ישראל הוא פרו ישראלי.

לא נשיאים גרמו לנו נזק

אם נבחון את פעולתם של כל הנשיאים שכיהנו מאז  הנשיא טרומן, שהכיר ראשון במדינת ישראל, נתקשה למצוא נשיא שגרם לנו ממש נזק. היו נשיאים שאהדו אותנו יותר או פחות. היו נשיאים שלא כל כך אהבו אותנו. היו נשיאים שממש לא סבלו אותנו. כולם פעלו בהתאם לאינטרסים האמריקניים שברוב המקרים חפפו את האינטרסים של ישראל.

לא נשיא אמריקני יזם את השיחות הסודיות באוסלו. לא נשיא אמריקני חתם על ההסכם והביא לכאן את ערפאת ואת מרחץ הדמים שבא בעקבותיו. שום נשיא אמריקני לא אילץ אותנו לברוח מלבנון, או לעזוב את עזה, או להביא חורבן על גוש קטיף, או לפתוח במשא ומתן עם מדינת הטרור, סוריה. שום נשיא לא כפה עלינו לחלק את ירושלים. וייזכר לטוב השגיר האמריקני אוהד ישראל סמואל לואיס שהזהיר את בגין מפני הסכם קמפ דייויד בו נכללה הכרה בפלסטינים.

כל הנזקים הללו נגרמו לנו על ידי ראשי ממשלה ישראליים.

"הרגלי חשיבה של קהילה"

דבריו של פלד  נשמעו בשעתם כאיזו אמירה שובבית המאפיינת טייסים. אך באמירה הזו יש יותר משמץ של אמת. יש לה בסיס מדעי.

היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר, כתב בספרו  כי מדיניות ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השניה איננה רק כשל חשיבתי ומנהיגותי. היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו-  הדלוזיה של אומה תחת מצור". (T)he Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege). [הספר הופיע בינתיים בתרגום לעברית בעריכת ד"ר רוני שלייפר].

ישראל בדלוזיה

קנת לוין איננו רק היסטוריון. הוא נושא שורה של תארים בלשון ובספרות אנגלית, היסטוריה ורפואה ומעל לכל הוא פסיכאנליטיקן , מרצה בפרינסטון ובהרווארד  והוא בעל מרפאה פסיכיאטרית פרטית.

אין תמה שהשילוב הזה של היסטוריון הומניסט ופסיכואנליטיקן הוליד את הספר הבוחן את ההיסטוריה היהודית ואת מדינת ישראל במשקפיים פסיכיאטריות.  הספר הופיע לראשונה ב-2005 ושוב ב-2006. הספר המקורי מחזיק 599 עמודים.

בימים אלה הופיעה מהדורה מקוצרת של הספר [179 עמודים], בעריכת ד"ר רון שלייפר מן המכון לחקר ביטחון ותקשורת באוניברסיטת אריאל. הספר תורגם ונערך בידי צור ארליך והופיע בהוצאת האוניברסיטה שאובמה לא מבקר בה הפעם [וגם לא הזמין את תלמידיה להרצאתו].

 הספר העברי הוא מהדורה מקוצרת של הספר המקורי, אך יש בה עדכונים לשנת 2009 והתייחסויות לאירועים שאירעו לאחר הופעת הספר המקורי [ מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה וחילופי השלטון בארצות הברית ובישראל. הדברים המובאים בהמשך מבוססים על דברים שכתבתי בסמוך להוצאת הספר המקורי ועל סמך המהדורה האנגלית. סקירה מפורטת של הספר בתרגומו הישראלי ראויה למאמר מיוחד].

נקודת המוצא של לוין היא שישראל נתונה במצב של דלוזיה –  מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו  "אמונה שאדם מחזיק בה  למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".

הרגלי חשיבה של הגטו

את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים הממושכים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי יצרו תופעת קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות.

מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה. במקביל קיימת  גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו. הוא מצטט את מכס נורדאו שאמר כי היהודים רואים את עצמם בעיניים של האנטישמים.

המציאות הישראלית יצרה תופעות דומות ובממדים חמורים יותר. מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באוייבים השונאים אותה ומערערים על עצם זכות הקיום שלה.

"אנחנו אשמים"

על רקע זה נולדו, בעיקר בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל  את התנהגותה  היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה.  מי שצריך תיקון לפי תפיסה זו, אומר לוין, אינם משטרי הרשע והטרור  הערביים אלא התנהגות המדינה היהודית. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשינאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות  של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום".

"ערב של שחר חדש"

הוא מצטט מנהיגים ישראליים,  שראו בהסכם אוסלו  "ערב של שחר חדש". שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים ההולכים אחרי ארונות ילדיהם הנהרגים במלחמות. עמוס עוז  הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו.  הוא גם מקדיש בספרו ניתוח מפורט של עמדות האינטלקטואלים והסופרים של השמאל הישראלי ובראשם  עמוס עוז.

לוין מצטט את דברי צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה. הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".

תרומת ישראל לארצות הברית

אין ספק: ישראל תלויה בארצות הברית.  בסיוע צבאי ובגיבוי מדיני. האם פרוש הדבר שאנחנו צריכים תמיד להגיד כן לכל גחמה אמריקנית?
התשובה היא לא ולא .

האינטרסים שלנו זהים אמנם לשלהם אבל לא תמיד חופפים. לעתים קרובות מדי האמריקנים גם טועים ואנחנו משלמים את המחיר (כמו הפקרת איראן לידי האייטולות בתקופת נשיאותו של קרטר). לכן צריכה להיות כאן ממשלה שיודעת להגיד לא.

כזו היתה ממשלתו של יצחק שמיר שציפצף על בוש האב, שבלשון המעטה לא אהב אותנו. האם נפלו השמיים?

אפשר להגיד לא לאמריקנים כי בניגוד למה  שרבים חושבים תרומת ישראל לארצות הברית גדולה מן התרומה האמריקנית לישראל.  פרופסור עזרה זוהר הראה בשורה של מחקרים כי התמורה שקיבלו האמריקנים מישראל במידע מודיעיני ובטחוני עולה עשרות מונים על הסיוע הבטחוני האמריני, אפילו במונחים כספיים. שלא לדבר על כך שעצם קיום ישראל הוא אינטרס אסטרטגי אמריקני ממדרגה ראשונה.
 

אפשר להגיד לא לאמריקנים

 עמדתו העיקשת של שמיר נגד בוש האב איננה הדוגמא היחידה והחשובה ביותר לעמדה ישראלית האומרת לא לאמריקנים, כשהדבר נוגד אינטרס לאומי עליון שלנו.

דוגמא לכך מביא זכי שלום בספר "בין דימונה לוושינגטון"  – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית 1960-1968.

 

שלום סוקר את פיתוח נשק יום הדין של ישראל זאת,  על רקע ההתנגדות האמריקנית הנחרצת,  שהחלה מרגע שנתגלה הכור בדימונה בצילומי מטוס הריגול יו-2, בראשית שנות השישים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון קנדי, ראה בפיתוח נשק גרעיני ישראלי סכנה אסטרטגית ותבע קיום פיקוח רצוף ובלתי מותנה של האמריקנים על הכור בדימונה. פיקוח שמשמעותו הייתה לשים קץ לפרויקט.

אבל הממשל האמריקני לא הרחיק לכת בלחץ על ישראל. לדעת המחבר העריך הממשל כי "פרויקט דימונה נתפס בישראל, בראשות דוד בן גוריון,  כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים". מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים לחץ ממשי  על ישראל, בידיעה שהיא לא תזוז מעמדתה.
העימות בין ישראל לארצות הברית בנושא נמשך עוד שנים עד שנמצא פתרון, שהניח את דעת שני הצדדים. מה שחשוב לענייננו היא העובדה שיש נושאים שבהם ישראל יכולה לטעון  שיש לה בהם אינטרס עליון ואיש לא יזיז אותה. מה היה קורה אם היינו רואים למשל ביהודה שומרון ועזה אינטרס עליון כזה? והאם ירושלים איננה אינטרס עליון.

מה אמר מקנמארה לאלוף גבע

על רקע זה שמעתי סיפור מעניין מפי חברי, אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל [שנפטר החודש].  בסוף שנות השישים אמר שר הביטחון משה דיין כי הוא אינו מסוגל נפשית לוותר על חברון עיר האבות. אבל אם האמריקנים יאלצו אותנו לעשות כך לא תהיה ברירה.

הדברים הגיעו לידיעתו של שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה. הוא הזמין לשיחה את אלוף גבע, שהיה אז נספח צבאי בוושינגטון, ואמר לו כדברים הבאים: "אסביר לך משהו, ואשמח אם תאמר את הדברים גם לחבריך בישראל. לארצות הברית יש דעה מה צריך להיות הפתרון לסכסוך שלכם עם הערבים.  אבל לעולם לא נכפה עליכם פתרון. כי אם נכפה פתרון וזה יביא לאסון אנחנו נהיה חייבים להתערב.  אנחנו לא יכולים שבגללנו תהיה סכנת קיום למדינה. אתם אחראים לקיומכם."
.
"באין חזון ייפרע עם"

אנו חיים בתקופה שבה דרושה מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות נבואית. נביא במשמעות המודרנית זה אדם המסוגל לרכז במוחו אינסוף נתונים שאינם ניתנים לחישוב לוגי ויש לו היכולת האינטואיטיבית להחליט את ההחלטות הנכונות. מאז הקמת המדינה היה מנהיג אחד כזה, דוד בן גוריון. בתקופה שבה התעשיה הישראלית יכלה בקושי לייצר זוג אופניים הוא חזה ויזם פיתוח נשק גרעיני. מנחם בגין הכיר ביכולת הזו של בן גוריון. ערב מלחמת ששת הימים ביקש לברר אם אפשר להחזיר את המנהיג הקשיש להגה השלטון.

האם יהיה זה נתניהו? נקווה שכן.

האמירה "באין חזון ייפרע עם" מעולם לא הייתה אקטואלית יותר.

טוב או רע לישראל?

עוד לפני הבחירות בארצות הברית, בהן נבחר אובמה לנשיא בפעם הראשונה, החליטו כמה גנרלים ישראלים שהוא טוב לנו. הם עשו זאת בהופעה פומבית. מצורף קישור לדבריהם. הזמן שחלף מאפשר להעריך את שיקול דעתם.

http://www.facebook.com/l/2bd03/www.youtube.com/watch?v=mOEqUm1CuE0

ראה גם מאמר של דניאל פייפס על ברק אובמה וישראל

קישורים

גרסה  אנגלית מוקדמת של המאמר

הטרור כורך עניבת חנק ואובמה משבח האיסלם

http://www.zeevgalili.com/?p=8980

מצעד האיוולת של ברק אובמה

http://www.zeevgalili.com/?p=4725

אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

http://www.zeevgalili.com/?p=2248

מי אתה תומאס פרידמן

http://www.zeevgalili.com/?p=8535

נאום קהיר של ברק אובמה

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%A7_%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%94

קישור לאתר של בני, טל גלילי, המנתח את הדרך בה  נבחר אובאמה

http://www.talgalili.com/?p=458

.(הערה: מאמר זה נכתב עם בחירתו של אובמה לנשיאות הוא אקטואלי גם ביולי 2014 ]