פרשת בן זיגייר ופרשיות ביטחוניות שהיו בעבר – מצא את ההבדלים

פרשת סוכן המוסד בן זיגייר שהתאבד בכלא ישראלי  דומה לפרשיות שהיו בעבר * החל ב"אדם השלישי" בפרשת מצרים ועד לואנונו וסודות הכור *  בכל הפרשיות הללו עומדת השאלה: מה חשוב יותר, זכות הציבור לדעת או זכות המדינה להתקיים * ומה דינם של חברי כנסת המנצלים את חסינותם כדי לפגוע בבטחון המדינה

 

החתום מעלה אינו מתיימר לדעת יותר ממה שפורסם והותר לפרסום באמצעי התקשורת. אך השכל הישר ומעט ידע בספרות מודיעין יכול להעלות כמה השערות. נניח לדוגמא שבן זיגייר מכר לאירנים ציוד אלקטרוני כפי שאכן פורסם. ונניח שבציוד שנמכר הוכנסו אביזרים שיוכלו לעקוב אחרי הצנטריפוגות האירניות או לשבש את פעילותן. ונניח שלמוסד נודע כי בן זיגייר נכשל – אולי פטפט, אולי נשבר באיזו חקירה, אולי פגע בבטחון המדינה בדרך אחרת כלשהי.

כיצד היו שרותי הביטחון צריכים לנהוג כשמתגלית פרשה כזו? האם להביאו  לישראל ולהעמידו לדין פומבי בבית משפט? לאפשר לעולם כולו לדעת במה הוא נאשם? לאפשר לצלמים מכל העולם לחשוף את פרצופו?

ומה היו התוצאות של צורת טיפול כזו ?

האירנים אולי היו בודקים מחדש את הציוד שמכר להם, בודקים את תנועותיו של האיש, מחפשים את האנשים שהיה עמם בקשר ואולי קיבל מהם אינפורמציה.

במילים אחרות: מדובר פה בדיני נפשות . כמה סוכנים אחרים היו נתפסים אולי? כמה אמצעים היו ננקטים על ידי אויבינו באירן ואולי במקומות אחרים כדי לתקן את הנזקים שגרם?

מערכת הביטחון פעלה בדיוק כפי שצריכה היתה לפעול. לאסור את האיש [על פי דין ובאישור בית המשפט גם לחשאיות הדיון] ולהשאיר את אויבי ישראל באפלה גמורה שבחסותה מובבטח ביטחוננו.

כך פעלו בפרשות בטחוניות בעבר, וכך יש להניח יפעלו בפרשיות כאלה אם יהיו בעתיד.

פרשת אברי אלעד

בראשית שנות החמישים התקיים במחנה צריפין קורס מג" דים, בפיקודו של יצחק רבין ז" ל. כמה מחניכי הקורס הגיעו במרוצת השנים לתפקידים הבכירים ביותר בצה" ל. ביניהם היו רב אלוף  דוד אלעזר, האלופים  יוסף גבע, מאיר עמית ועוד.

עם חניכי הקורס נמנה גם אדם ששמו אינו אומר היום מאומה לרוב אזרחי ישראל, אברהם זיידנברג. הוא היה אחד הבוגדים הגדולים בתולדות המדינה ומשך שנים רבות נשמר שמו בסוד והיה ידוע רק  האדם כ"האדם השלישי של הפרשה" .

רקורד מרשים וכוזב

בתקופת קורס המג"דים הוא הציג עצמו כבעל רקורד מרשים: עלה ארצה ב"עליית הנוער" מווינה, חונך בבן שמן, התגייס למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, לחם בקומנדו הבריטי, היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" במלחמת השחרור, היה מראשוני המתגייסים לצנחנים.

לימים נתברר שכל הרקורד הזה כוזב. הוא לא שרת בפלמ"ח אלא חודשיים וחצי וסולק בבושת פנים לאחר שגנב חפצים מחבריו ליחידה. לא לחם בקומנדו הבריטי אלא שרת בו כנהג, והיה ידוע כמשתמט ומתחלה כרוני. הוא גם נתפס בגניבת מצלמה מחברו ליחידה. ב"הראל" היה רק קצין מנהלה ונתפס בגניבת מזון ונפט ממחסני החטיבה ומכירתו בשוק השחור בירושלים. לא היה קצין קרבי בצנחנים אלא סולק מן היחידה, אחרי שנתברר כי קיבל על עצמו להדריך קורס צניחה בלי שצנח בעצמו מעולם.

סיפורו של יוסף גבע

אלוף [מיל.] יוסף גבע

למרות כל מעלליו הצליח זיידנברג להגיע לקורס המג"דים ואף סיים אותו. על התנהגותו בתקופת הקורס סיפר לי חברי אלוף (מיל.) יוסף גבע: " בסופי שבוע היינו יוצאים לחופשה וחוזרים ביום ראשון. באותה תקופה לא היינו בעלי מכוניות וכדי להגיע לבסיס במועד הייתי חייב לקום מוקדם ולהיטלטל זמן רב באוטובוסים. באחד הימים סיפר לי זיידנברג כי הוא נוהג לגנוב בכל יום ראשון בבוקר מכונית באזור חיפה, שם התגורר, ונוסע בה לצריפין. הוא הקפיד להחנות את המכונית ליד משטרת בית דגון, כדי לטשטש עקבותיו, וצעד משם לצריפין. הוא הציע לי להצטרף אליו לטרמפ, וכמובן דחיתי את ההצעה הנדיבה".

עם סיום הקורס מונה זיידנברג לסמג"ד גדוד שהורכב מאסירים ששוחררו מבתי הסוהר, במסגרת חנינה כללית. בשנת 1951, בעיצומם של ימי המחסור והצנע, הוא גנב מקרר חשמלי גדול בנפח 11 קוב ממחנה צבאי והעבירו לביתו בחיפה. באותה תקופה היה מקרר חשמלי מכשיר יקר ערך, שרק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. הוא נתפס, הועמד לדין, הורד לדרגת טוראי וגורש מן הצבא בקלון. בעקבות זאת אף התגרש מאשתו.

מישהו המליץ עליו לעבודה במפעל המכוניות " קייזר אילין" . הוא החזיק מעמד פחות משנה. "תפסנו אותו גונב מצתים של מכוניות, שהיו אז פריט מאד יקר ומאד מבוקש" סיפר לי בשעתו בעל המפעל, אפרים אילין ז"ל.

גיוס בדרכי עורמה

לאחר זמן ניסה זיידנברג להתגייס מחדש לצבא הקבע. יוסף גבע, שהיה אז אל"מ וראש מינהל הסגל, ידע עם מי יש לו עסק והתנגד בתקיפות לגיוסו. בעת שאל"מ גבע היה בחופשה, שכנע מישהו את סגנו להחתימו על חוזה שרות והוא גויס על תקן של סרן ליחידה 131, שהייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה" ל. הוא קיבל את שם הכיסוי אלעד (ולאחר שנים החליף שמו לאברי אלעד). הוטל עליו להשתקע בגרמניה ולחיות בכיסוי של גרמני נוצרי, קצין נאצי לשעבר. תפקיד זה הלם אותו להפליא. לפי השמועה היה אביו האמיתי קצין בצבא הגרמני.

גם בגרמניה המשיך במעלליו – קנה מכונית מפוארת, בזבז כספים ולא דיווח עליהם, ניהל רומנים והרבה לפטפט. על האיש המפוקפק הזה הוטלה אחת המשימות האפלות ביותר בתולדות המודיעין הישראלי – מבצע שכונה לימים "העסק הביש". קבוצת יהודים מצריים גויסו למודיעין הצבאי הישראלי וזיידנברג היה אחראי להפעלתם. על הקבוצה הוטל להצית מוסדות אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, במטרה לגרום לסיכסוך בין מצרים לבין ארצות הברית.

הרוב נתפסו מלבדו

רוב חברי הקבוצה נתפסו בידי השלטונות המצריים. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות ונתלו. קצין המודיעין מאיר בינט התאבד בכלא. יהודי מצרי, יוסף קרמונה, שנעצר אף שלא היה קשור ברשת, התאבד או עונה למוות. שאר חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושוחררו רק עם החלפת השבויים בתום מלחמת ששת הימים.

אברי אלעד

אברי אלעד, לא נתפס למרבית הפליאה ואף נשאר במצרים שבועיים לאחר חיסול הרשת. הוא יצא את מצרים ובהגיעו לארץ התקבל כגיבור שנמלט מן הסכנה. לאחר זמן עלה חשד שהוא הסגיר את הרשת. אך לא היו ראיות נגדו. הוא יצא לגרמניה ובשנת 1958 פותה בתחבולה לחזור ארצה. משפטו של אברי אלעד התקיים בדלתיים סגורות. השופט בנימין הלוי הטיל עליו 12 שנות מאסר. (בית המשפט העליון המתיק מאוחר יותר את עונשו ל-10 שנים). הוא שוחרר מהכלא לאחר שריצה את מלוא עונשו, יצא לחוץ לארץ ושם מת בשנת 1993. ב-1975 פורסמה ידיעה בעיתון המצרי "אל אהרם" בה נאמר שאלעד היה אכן סוכן כפול.

אך עוד לפני שהחל לרצות את תקופת המאסר שהוטלה עליו הצליח אלעד להכניס את כל המדינה למערבולת. במשפטו טען כי מתנכלים לו כדי להסתיר את העובדה שנצטווה למסור עדות שקר, כדי להפליל את שר הביטחון דאז, פנחס לבון. כך החלה "הפרשה" שהסעירה את המדינה שנים ושבסופה אולץ בן גוריון לפרוש.

למה גייסו אותו?

האם זו סתם רשלנות? האם לא ידעו את עברו? האם לא הכירו את אופיו? או שהיתה סיבה אחרת?

בפרשת אברי אלעד מדובר במדיניות של המודיעין אז. התפיסה היתה שמותר לגייס פושעים פליליים ואפילו יש יתרון בגיוס כזה למשימות מודיעין. אך היו שם גם אולי מניעים שלא נחשפו עד היום. מישהו דאג שאלעד לא ייחקר ולא תיוודע האמת.

 

פרשת מוטקה קידר

פרשה זו דומה כשתי טיפות מים לקודמותיה. 

מרדכי קרביצקי (הידוע יותר בכינויו מוטקה קידר) גוייס בשנת 1957 ליחידה 131 של אמ"ן שעסקה בהפעולת סוכנים במדינות אוייב. גיוסו היה חלק מממאמץ לשקם את הרשת במצרים לאחר נפילת הרשת ב"עסק הביש" בגלל בגידתו של אברי אלעד.

קידר גוייס למרות שהיה חשוד בשני מעשי פשע חמורים: שוד בנק בעפולה ורצח נהג מונית. זאת בנוסף לפשע קטן יותר: זיוף תעודת בגרות.

במרץ 1957 הוא נשלח לבואנס איירס כהכנה לקראת פעולה עתידה במצרים. בנובמבר אותה שנה נמצאה גופתו של יהודי, קלמן קליין, שהיה איש הקשר של קידר שם. נתברר שקידר יזם פגישה עם אותו יהודי במטרה שיביא לו 15 אלף דולר שהיו דרושים לו כאילו כדי לשחד אישיות ערבית. הכסף לא נמצא על גופת הנרצח ומקום הפגישה היה ידוע רק לקידר ולאיש הקשר היהודי.

בנובמבר אותה שנה הצליחו לפתות את קידר לבוא לארץ. הוא נעצר עם רדתו מן המטוס על פי הוראת "הממונה על שרותי הבטחון" איסר הראל (שלא היה מודע כלל לגיוסו של קידר ).

קידר הוחזק במעצר מינהלי סודי על פי צו שופט ל-180 יום, הועמד לדין על רצח בפני בית דין צבאי. על קידר הגן אחד מגדולי הפרקליטים של המדינה, עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.

בגזר הדין שניתן ביוני 1962 הוטל על קידר עונש של 20 שנות מאסר. הוטל צו איסור פרסום על הפרשה שנשאר בתוקף עד שחרורו ב-1974. החיסיון על המסמכים הקשורים בפרשה תקף עד היום. העונש הוטל עליו רק בגיו הרצח בבואנוס איירס ולא על השוד והרצח בארץ, אף שהמשטרה אספה די ראיות להוכיח את אשמתו.

אחרי שחרורו באפריל 1974 עזב קידר את הארץ בתחילת1975. בשנת 1999 הגיש קידר דרישה לבית המשפט הצבאי לערעורים למשפט חוזר. אחרי שרשרת של דיונים משפטיים קבע בג"ץ סופית ב-2004  שקידר מנוע מלהגיש ערעור על גזר דינו.

נשארה תלוי ועומדת טענתו כי העלילו עליו וכי נפל קרבן למאבקי כוח בין הזרועות השונות של קהילת המודיעין.

פרשת מרדכי ואנונו

זו אולי הפרשה החמורה ביותלדות הפרשיות הבטחוניות העלומות

 בחודש ספטמבר 1986 הגיע לארץ כתב " סאנדיי טיימס" הלונדוני, שנמנה עם צוות מיוחד של העיתון הבריטי, שהתמחה בתחקירים. הכתב בא לברר פרטים על אדם שרוב הציבור בארץ לא שמע עד אז את שמו – מרדכי ואנונו. אותה שעה נמצא ואנונו במקום מסתור שהכין לו העיתון בלונדון וסיפר לעיתונאים שם את הסוד הכמוס ביותר של מדינת ישראל.

הכתב הבריטי נפגש עם אחד העיתונאים הבכירים של "ידיעות אחרונות" וביקש את עזרתו. במקום להיענות לבקשה ולזכות בסקופ גדול העדיף העיתונאי הישראלי את נאמנותו למדינת ישראל ופנה מיד לשב" כ. בכך סלל את הדרך לפעולה של הבאת הבוגד למשפט בישראל. על מעשה זה לא יקבל את פרס ישראל לתקשורת, אבל הוא ראוי בהחלט לפרס בטחון ישראל. ואם יוחלט על כך פעם זה יהיה הזמן לגלות את זהותו. [הוא זכה בינתיים בפרס ישראל לתקשורת בלי קשר לואנונו].

ואנונו כגיבור. ציור בתערוכה "נשורת" שהתקיימה בתל-אביב וקראה לשחרורו. צילום: זאב גלילי

באותה תקופה כיהנתי בתפקיד ראש כתבים וממלא מקום העורך ב" ידיעות אחרונות" , אך לא ידעתי מאומה על העניין. 

פרס בוועדת העורכים

לי נודע לראשונה על מעשה הבגידה של ואנונו זמן מה לאחר בואו של הכתב הבריטי לארץ. הדבר היה ביום שישי, 3 באוקטובר 1986. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום פנה ראש הממשלה, שמעון פרס, לעורכי העיתונים והזמינם לישיבה דחופה של ועדת העורכים. מאז הקמת המדינה הייתה ועדה זו שותפת סוד להרבה אירועים, במיוחד כשהעיתונות נתבקשה לשתף פעולה עם המדינה בנושאי בטחון. אני השתתפתי בוועדה בתקופה זו יחד עם העורך דב יודקובסקי.

העורך יודקובסקי היה מצונן וביקשני לייצג אותו בפגישה. הישיבה התקיימה בחדר הישיבות של הממשלה בירושלים. שמעון פרס נראה קודר. דיבר במהירות ושלא כדרכו גם בעצבנות. הוא אמר שנתגלה בוגד שמוכר את סודות המדינה תמורת בצע כסף לעיתון בריטי. הוא ביקש לשמור בסוד את עצם קיום הפגישה ולא לפרסם בארץ אלא מה שיפורסם בעיתונות העולמית. לא לחקור, לא לאשר ולא להוסיף פרטים.

כל הנוכחים הביעו נכונות להיענות לבקשה, פרט לעורך " הארץ" גוסטב שוקן. בדרך כלל נהג שוקן להחרים ישיבות של ועדת העורכים בהן התבקשו העורכים שלא לפרסם מידע הנמסר להם. הוא נימק את עמדתו בכך שהוא יכול להשיג את המידע ממקור אחר. הפעם ישב עד סוף הישיבה ואמר כי הוא רוצה להטיל על כתב העיתון בלונדון לבדוק את אמיתות המידע. עמדה זו של שוקן גרמה לדליפת עצם קיום הישיבה. ל" סאנדיי טיימס" , שהתלבט עד הרגע האחרון ממש אם המידע של ואנונו אמיתי. דברי פרס בוועדת העורכים היו אישור סופי שואנונו אומר אמת. הסיפור של ואנונו פורסם יומיים לאחר מכן, ביום ראשון 5 באוקטובר 1986.

הצעת ה"סאנדיי טיימס"

כמה ימים לאחר מכן התקשר למערכת כתב ידיעות אחרונות בלונדון, יוחנן להב, והודיע כי ה" סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

משך כל אותו יום ניסה יודקובסקי להתקשר עם ראש המוסד דאז, נחום אדמוני, והעלה חרס. נמסר לו כי ראש המוסד נמצא בסיור ואין אפשרות להתקשר אליו. לאחר זמן נתברר לנו כי המוסד כבר לא היה זקוק אז למידע על מקום הימצאו של ואנונו..

יום לפני ישיבת ועדת העורכים, ביום חמישי ה-2 באוקטובר, עמד ואנונו לחתום על ההסכם עם העיתון הבריטי שאמור היה להעשירו ב-300 אלף לירות שטרלינג. אבל ואנונו לא בא. הוא טס לאיטליה בעקבות סוכנת המוסד " סינדי" . בהגיעו לדירה בה קיווה לבלות בנעימים עם הסוכנת המפתה נלכד על ידי אנשי המוסד שהעבירו אותו ארצה.

תמונות מהכור. אחת התמונות שצילם ואנונו ונמסרו לפירסום ב"סאנדיי טיימס".

ההמשך ידוע ומי שמבקש לקרוא על השתלשלות האירועים יוכל למצוא תאור מדוייק ומרתק בספרם המצויין של יוסי מלמן ואיתן הבר " המרגלים" .

ואנונו הועמד לדין ב-28 בדצמבר 1986 ונידון ל-18 שנות מאסר. הוא כבר ריצה את תקופת עונשו אך לא עמד בתנאי השחרור שכללו איסור להתראיין לעיתונים זרים.  הוא הועמד לדין על שורה של הפרות ונידון לכמה חודשי מאסר.

הפכפך ומתוסכל

מעולם לא פגשתי את ואנונו. אך בתקופה הארוכה בה מלאו העיתונים כותרות שתארו את מעשה הבגידה שלו השקעתי שעות לא מעטות בהתחקות אחרי האיש באמצעות צוות הכתבים של העיתון. הרושם המצטייר מעדויות אנשים שהכירוהו ומקריאת יומנו (שנמצא על ידי כתב הערוץ הממלכתי בטלוויזיה ונרכש על ידי העיתון) הוא שמדובר באדם הפכפך, מתוסכל, לא יציב נפשית ופוליטית.

תחילה היה בעל השקפות ימניות שהקצינו מן הליכוד ל" התחיה" .

הלימודים באוניברסיטת באר שבע (גיאוגרפיה ופילוסופיה) ויש אומרים שמלחמת לבנון הביאו לשינוי קיצוני בעמדותיו הפוליטיות. הוא החל בפעילות להטבת תנאיהם של סטודנטים ערביים בקמפוס ואף הגיש בקשה להצטרף לרשימת הסטודנטים של רק"ח. הוא גם השתתף בהפגנות של אנשי שמאל. אחת התמונות הראשונות שהשיג ידיעות אחרונות באותה תקופה היה של ואנונו הנושא שלט בהפגנה " די לדיכוי הערבים" . לפי תיאורים של מכריו הוא היה הפכפך בתחומים רבים – חברותי ומסתגר, לעתים עליז עד כדי ריקודי עירום במסיבות ולעתים מופנם ודכאוני.

עבודה בדימונה

ואנונו התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ" ג) בדימונה ביוני 1976. באותה תקופה החזיק ואנונו בדעות ימניות ובבדיקה הביטחונית שעבר לא נמצא בו כל דופי ואושרה העסקתו.

המידע על המהפך שחל בהשקפותיו של ואנונו ועל פעילותו בחוגי שמאל קיצוני הגיעו לשב"כ בקיץ 1982. יותר משלוש שנים נמשכו ההתלבטויות במערכת הביטחון מה לעשות עם האיש. בין היתר עלתה הצעה לגייסו כסוכן שב"כ בשמאל הקיצוני, כדי לאפשר פיקוח עליו. באוקטובר 1985 הוחלט לפטרו, כאילו בשל קיצוצים בתקציב. ואנונו ניחש את הסיבה האמיתית לפיטוריו, הפך למר נפש והחליט לעזוב את הארץ.

מחדל ההתחמקות

חודשיים לאחר פיטוריו עזב ואנונו את הארץ כשבכליו כמה אלפי דולרים וסרטי צילום בלתי מפותחים של מתקני הכור. הוא קנה כרטיס לכיוון אחד הגיע לתאילנד כמו הרבה תרמילאים. כאן שהה חמישה חודשים במהלכן שקל להיות בודהיסט. עבר לאוסטרליה ושם התנצר. מאז פיטוריו ועד שהגיע ללונדון חלפה כמעט שנה. משך כל התקופה הזו חיפשו אותו בכל העולם עד שהגיע המידע, תחילה על הימצאותו באוסטרליה ואחר כך על היותו בלונדון.

כיצד הצליח ואנונו להתחמק בקלות כזו מן הארץ למרות שהיה חשד ברור לגבי כוונותיו? אין ספק שתרמה לכך פרשת אוטובוס קו 300. בעקבות הפרשה (הריגת שני מחבלים שנפלו בשבי ובידוי ראיות משפטיות בידי ראש השב"כ ועוזריו) פרשו ראש השב" כ אברהם שלום ועוד כמה מבכירי הארגון. לאיש לא היה ראש להתעסק עם הסטודנט התימהוני וגם לאחר לכידתו נזקק השב"כ לשיקום ולא לחיפוש אשמים.

פרשת רצח בן ברקה

 

לפרשה אחת בה נעצר אדם והועלם הייתי עד שלא ברצוני. המדובר בפרשת רצח בן ברקה ומעצר שמואל מור, עורך העיתון הפורנוגרםי "בול" וסגנו מקסים גילן.

מהדי בן ברקה היה ממנהיגי הפלג השמאלי של האופוזיציה לשלטון המלוכה במרוקו. בשנת 1962 הואשם בן ברקה בחתירה תחת שלטונו של המלך חסן השני והוגלה ממרוקו. לאחר שתמך בעמדת אלג'יריה בסכסוך גבולות בינה לבין מרוקו, הוא נדון למוות שלא בפניו.

 לפי ספרו של שמואל שגב, "הקשר המרוקני", "המוסד" הישראלי מסר לשירותי הביטחון של מרוקו את קצה החוט שאפשר להם לאתר את בן ברקה בז'נבה, ופיתויו להגיע לצרפת, שם חוסל.

 הנשיא דה גול הביע  את כעסו על מדינת ישראל. בחוגי השלטון בישראל התעוררה סערה והתחיל מאבק בין איסר הראל, ששירת באותה עת כיועצו לענייני מודיעין של ראש הממשלה לוי אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הראל טען כי אסור היה למדינת ישראל להיות מעורבת בעניין זה ותבע לערוך חקירה על מידת אחריותו של ראש "המוסד", בהתערבות הישראלית בחטיפה. ראש הממשלה לוי אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה ואילו מאיר עמית טען שדיווח עליה לפני ביצועה לראש הממשלה. הוקמה ועדת חקירה חשאית והפרשה נשמרה בסודיות חמורה והצנזורה אסרה כל פרסום על בענין.

 באותן שנים יצא לאור בישראל שבועון פורנוגרפי בשם "בול" . הכרתי את עורך העיתון, שמואל מור, מעבודתנו המשותפת בעיתון "חרות". לשמואל מור היו שאיפות להוציא לאור עיתון רב תפוצה והוא ניסה כוחו בכמה סגנונות.

כמו לרוב העיתונאים בארץ נודע גם לו על פרשת מעורבות המוסד ברצח בן ברקה."בול" יצא בדצמבר 1966 בשער ראשי שכותרתו: "ישראלים בפרשת בן ברקה?" בעקבות זאת פשטו אנשי משטרת ישראל והשב"כ על מערכת "בול" והחרימו את כל הגיליונות שנועדו להפצה. העורך שמואל מור וסגנו המשורר מקסים גילן נעצרו לפי תקנות לשעת חירום והואשמו בפגיעה בביטחון המדינה ובריגול חמור.

 דבר המעצר נשמר בסוד כמוס וכדי למנוע דליפת סוד המעצר אפשרו לו להמשיך לערוך את העיתון מתוך הכלא.

 באותה תקופה עבדתי בעיתון הכלכלי "שער", בעריכת אורי סלע ז"ל, שהיה ידיד אישי של שמואל מור. באחד הימים הופיעה במערכת אשתו של שמואל מור, אורה, וסיפרה בבכי על המעצר ועל כך שנאסר עליה לגלות זאת לאיש.

 חבר המערכת של "שער" באתה תקופה היה העיתונאי יגאל לביב, ידיד ומקורב של שמואל מור. הוא עמד אז לצאת לפריס בענייניו והחליט לנצל זאת כדי להביא לפרסום פרשת המעצר. הוא מסר את המידע לכתב ה"ניו יורק טיימס" שם וכך התפוצצה הידיעה ופורסמה גם בתקשורת הישראלית "על פי מקורות זרים". הפרשה פורסמה בהרחבה בעיתוני העולם , והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטראנד ראסל וז'אן פול סארטר.

ראש הממשלה לוי אשכול נרתע מן השערוריה. בעסקת טיעון הוחלפו סעיפי האישום באישום על עבירה של פרסום ידיעה סודית ונגזרה עליהם שנת מאסר,  הם שוחררו ממאסרם לאחר ארבעה וחצי חודשים. המעצר והמשפט היו סודיים.

עורך הדין שמואל תמיר, פרקליטו ש שמואל מור, ביקש ממני להופיע כעד אופי במשפט, שעצם קיומו נשמר כאמור בסוד. בדיעבד נודע לי כי המשפט היה רק למראית עין ותמיר סיכם מראש עם התביעה על עסקת הטיעון אך אני לא ידעתי זאת. עצם קיום המשפט נשמר בסוד זמן רב.

 ומה אפשר לומר על אחמד טיבי וזהב גלאון

אל אחמד טיבי באמת אין לי טענות. הוא איננו חסיד אומות העולם, הוא אינו ציוני, או לא אוהב ישראל, הוא היה שותפו לדרך של עזמי בשארה [שנמלט מהארץ לאחר שנחשד בשרות למען החיזבאללה], הוא היה יועצו של יאסר ערפאת הרוצח, הוא התבטא לא פעם בשבח השאהידים. בין היתר אמר: " "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור".

מה שעש טיבי הוא הדבר שניתן היה לצפות ממנו.

 

אך מה בדבר זהב גלאון, המצהירה שהיא ציונית וישראל בראש דאגותיה?