השמאל בישראל נתון עדיין בהלם חורבן אמונותיו * רוב הציבור מבין כי "תהליך השלום" לא היה מבוסס על חשיבה רציונלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * היום כולם בורחים מן השמאל ומצטופפים במרכז * רק קומץ משיחי שלום הזויים ובראשם המשיח הנצחי נשיא המדינה שמעון פרס שאחרי אוסלו הצהיר: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד".
את המונח "משיחי השלום" לא המציא החתום מעלה. זכויות היוצרים שמורות דווקא לאיש שמאל צעיר, גולן להט, שבשנת 2004 פרסם את הספר "הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל בישראל". ספר זה חזה את נפילתו של השמאל. הבחירות הקרובות ממחישות את נכונות התחזית. כולם בורחים מן המונח "שמאל" כמו מפני מגפה. מצטופפים במרכז.
כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, – אומר גולן להט בספרו – מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.
ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: "בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ'. בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .
" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ' אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .
גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)
חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן [צילום באדיבות המצולם]
המשיחיות החילונית
במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.
האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:
- · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
- · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
- · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
- · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.
מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.
" שינוי ההיסטוריה"
מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .
וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .
" קפיצה מעל לתהום"
ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ'רצ'יל)
תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך".
ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .
הוויתור על העבר
להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.
הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונלית" .
אך הצד הפלסטיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה"נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.
המרוץ לגלובליזציה
הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלסטינית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.
אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הטייקונים הגדלים, אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב"תהליך השלום".
החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלסטינית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.
" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .
משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל. ספרו של להט נכתב שנים לפני "האביב הערבי" שהיכה את מכת החסד האחרונה במשיחי השלום.
אך שמעון פרס הוא נצחי ועדיין מאמין ב"מזרח תיכון חדש".
ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית
http://www.zeevgalili.com/?p=329
ועדיין נשאר בשמאל
מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו "האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען "מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון "לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלסטינים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.
התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .
אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.
למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שתרם להתפכחות השמאל הישראלי.
ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"
http://www.zeevgalili.com/?p=142
השמאלנים שנמאס להם להיות חמורים