הבורות של ד"ר יאיר לפיד והצעתו לבטל את בחינות הבגרות

 הדוקטורנט יאיר לפיד ממשיך להשמיע אמרי שפר * האחרונה שבהן: אם יהיה שר החינוך יבטל את כל בחינות הבגרות פרט לאנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא *  הסטיריקאי ב. מיכאל חשף שלפיד חסר תעודת הבגרות מטיף להבנת הנקרא אבל לא שולט כל כך בהבנת הנכתב * מגלה בורות בתולדות האמנות, בהיסטוריה וביהדות * וזו ההזדמנות לספר משהו על פיקו דלה מירנדולה

אם אומר כי מיכאל בריזון, הידוע יותר  בשם העט ב. מיכאל, איננו כוס התה שלי זה יהיה שיא האנדרסטייטמנט.  הסטיריקאי והפובליציסט ב. מיכאל מכה שנים בשבט לשונו כל  מה שנודף ממנו ריח של "התנחלות" ו"כיבוש". הוא אף חזה [במאמר ליום העצמאות בשנת 2004 ] את חורבנה של המדינה כתוצאה משליטת ישראל ביהודה שומרון ועזה.

למרבית הצער של חובבי ציון, בתוך ומחוץ לקו הירוק, הנבואה הזו לא התגשמה.

אבל באחרונה ממש התאהבתי בב. מיכאל שקרע לגזרים את יאיר לפיד. בשנינות  שבעבר הפעיל רק נגד הימין, הוא חשף גילויי בורות  בטוריו של לפיד בכל תחום כמעט.

בהופעה בתכנית תיק תקשורת בערוץ 2  סיפר ב.מיכאל כי נבר מעט בכתבי ההגות המעמיקים שמפרסם לפיד בטור שלו בידיעות אחרונות. הוא מצא שם  כי  לפיד מכליל את קופרניקוס,  האסטרונום הפולני בן המאה ה-16 , בין חכמי יוון העתיקה;  העביר את האמן ג'קומטי בן המאה ה-20 לרנסאנס;  ואפילו את חד גדיא אינו מכיר [ארבע אבות במקום ארבע אמהות].

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=59C34NXZucI

זו ההזדמנות להביא כאן מאמר שכתבתי בשנת 1997 על פיקו דלה מירנדולה. הקשר יובהר בסוף.

איך הפך מלומד נוצרי מתקופת הרנסנס לנושא דגל החילוניות 

בוויכוח שהתקיים בטלוויזיה ערב תשעה באב סביב הסוגייה של חינוך לערכים, שמעתי את המשפט הבא: אתם הדתיים רוצים שאנו נדע דף מהתלמוד ומאשימים אותנו בבורות. אני הייתי רוצה לראות אתכם הדתיים קוראים את פיקו דלה מירנדולה.

פיקו דלה מירנדולה? אני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהצהיר כי אם נעמוד ברחוב דיזנגוף או במשולש הירושלמי ונשאל עוברים ושבים, מיהו פיקו דלה מירנדולה, לא נמצא עשרה אנשים שהשם הזה אומר להם משהו.

מיהו פיקו דלה מירנדולה

האיש שנבחר לשאת את דגל החילוניות הישראלית, הוא אישיות חשובה בהיסטוריה של הפילוסופיה. אך חשיבותו נובעת בעיקר בשל מעמדו בעולם הנוצרי ודווקא בהקשר היהודי.

אני מוצא באנציקלופדיה העברית [כן, יש דבר כזה, לא רק הויקיפדיה] כי ג'ובני פיקו דלה מירנדולה היה פילוסוף ומלומד איטלקי מן הבולטים בתקופת הרנסאנס. הוא חי במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה באיטליה, למד עברית מפי מורים יהודים, שאחד מהם תרגם למענו כתבים מן הקבלה. הוא השתמש בתלמודו היהודי כדי לבסס את הדת הנוצרית, באמצעות תיזות שנלקחו מן הקבלה היהודית.

ככל הידוע לי יש בעברית בסך הכל שני ספרונים על ושל דלה מירנדולה: 'שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית' ו'מקובל נוצרי קורא בתורה'. שני הספרונים הראשונים, פרי עטו של ההיסטוריון וחוקר הקבלה  חיים וירשובסקי, שניהם מחזיקים כמאה עמודים, יצאו בהוצאת 'מוסד ביאליק' במהדורה מצומצמת. [מאז נכתב המאמר פורסם ספר נוסף מפרי עטו "נאום על כבוד האדם"]. 

אם מישהו מבין הדתיים יחליט לחזור בשאלה הוא יתקשה מאוד למצוא את כתבי דלה מירנדולה (אלא אם יעדיף לקרוא אותם במקור הלטיני). ואם ימצא את הספרים הוא לא ימצא שם בדיוק את האור החילוני.

=================================================================

תוספת יוני 2013

במאמר בהארץ  מדור תרבות וספרות  כותב פרופסר משה אידל בין היתר: "בשנות השמונים של המאה הט"ו גדל העניין של אינטלקטואלים נוצרים בקבלה. בהם ראוי לציון הרוזן ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה מפירנצה, ויוהנס רויכלין שבא לאיטליה מגרמניה. השניים נודעו כהומניסטים מלומדים, ששילבו השכלה קלאסית עם התעניינות בהגות היהודית, אבל הם לא מילאו תפקידים בעלי משקל בהייררכיה הכנסייתית. פיקו דלה מירנדולה אף בחר לברוח לפאריס לאחר שהעלה על הכתב סדרה של שלוש מאות תיזות שיש בהן גם התייחסויות רבות לקבלה. כל זאת מפחד תגובתו של הכס הקדוש"

בהמשך כותב פרופסור אידל, מבכירי חוקרי הקלה בדור שלאחר גרשום שלום, כי ההתעניינות של החכמים הנוצרים בקבלה נבעה ממניעים מיסיונריים. בעקיפין השפיעה על מגמת הפתיחות של ספרי הקבלה ביניהם על המקובל הצפתי ר' משה קורדובירו שבפרושו לזוהר שהתריע על הכמרים הנוצרים "שלמדו חכמת הקבלה והציאוה למינות".

מכל מקום ברור לגמרי שבכתבי המלומד הנוצרי לא יוכל החילוני היהודי בן זמננו לקבל חיוק לתפיסותיו.

===============================================================

עגלה מלאה ועגלה ריקה

הסיפור המשעשע של המטיף החילוני המציע לדתיים לקרוא את כתבי פיקו דלה מירנדולה, יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של הוויכוח המתנהל בין דתיים לחילוניים.

העמדה הדתית בוויכוח זה נוסחה בחריפות על ידי ה'חזון איש', אברהם ישעיהו קרליץ. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בשנת 1952, המשיל ה'חזון איש' את יחסי דתיים וחילוניים לסיפור התלמודי על שתי עגלות הנעות האחת מול השנייה בדרך צרה. במקרה כזה צריכה העגלה הריקה לפנות את דרכה לעגלה הטעונה, אמר החזון איש. דהיינו: אתה בן-גוריון, המבקש ממני להסכים לעמדותיה של המדינה היהודית החילונית, הואל נא לפנות דרך לעגלה המלאה יותר, היהדות.

הסיפור הזה מעלה את חמתם של חילוניים. טענתם העיקרית היא: אנחנו איננו עגלה ריקה. חילוניות יהודית אינה רק היעדר ידע ביהדות. אנחנו נושאים בשורה חברתית- הומניזם, תרבות, צדק. אנחנו מייצגים נאורות אנושית. התרבות הכלל אנושית, אשר אנחנו סיגלנו לעצמנו, אינה נופלת ואף עולה על עולם התרבות היהודי. בעמדה זו מחזיקים אישים רציניים, שאינם חשודים בשנאה ליהדות ולעולם ההלכה. הם מאמינים בכל ליבם שהמהפכה הציונית הולידה טיפוס חדש של אדם יהודי.

האם יש יהדות חילונית

השאלה אם יש בנמצא יהדות חילונית על דרך החיוב, היא שאלה מטעה. השאלה האמיתית היא: האם יכולים יהודים לסגל לעצמם את אוצרות התרבות המערבית ולהישאר יהודים. לשאלה זו ניתנה תשובה היסטורית: בהחלט כן, אם כי במחיר כבד. האמנסיפציה, שפוצצה את גבולות הגטו בשלהי המאה השמונה-עשרה, הביאה לנהירה אדירה של יהודים אל ההשכלה הכללית. הם הציפו את האוניברסיטאות והגיעו שם לשיעורים שמעל ומעבר לחלקם באוכלוסייה הכללית.

כזה גם היה שיעורם בקרב חתני פרס נובל. תהליך זה הביא לגל התבוללות שקרע חלקים גדולים של העם. במקביל הוא הביא לתנועת התחייה הלאומית, לציונות ולהקמת מדינת ישראל. הציונות החילונית ניסתה משך שנים להעלים את הכוח המשיחי שעמד מאחורי התנועה הציונית, גם אם זו לבשה לבוש חילוני לחלוטין. במיפקד של אנשי העלייה השנייה שנערך על ידי ארכיון העבודה באמצע שנות השלושים, נתברר כי כמחצית הנשאלים למדו בחדר ובישיבה, 11 אחוז קיבלו השכלה יהודית מסורתית בבית, והיתר לא השיבו. בדיקה אחרת העלתה כי 90 אחוז גדלו בבתים דתיים, מהם היו בחורי ישיבה או בני תורה סתם. כ-20 אחוז מן ההורים היו כלי קודש (הנתונים לקוחים מתוך 'העלייה השנייה העובדת ויחסה לדת ולמסורת', מאת דוד כנעני).

מכופרים לעמי ארצות

המפגש של יוצאי ישיבות עם התרבות המערבית הוליד טיפוס אדם יחיד במינו. השילוב של ידע והרגלי הלימוד שנקנו בישיבה עם החשיפה לתרבות המערבית ולדיסציפלינות המדעיות שלה, הניב ענקי רוח כמו ביאליק, ברנר, זלמן שז"ר, יצחק בן-צבי, בן-ציון דינור, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ועוד רבים. רוב ענקי רוח אלה הפכו חילוניים אך לא כולם (ישעיהו לייבוביץ', ברוך קורצווייל ועוד). אך הדור הזה חלף מן העולם ואין לו המשך.

הרב יואל בן-נון אמר פעם כי החילוניות היהודית דומה לפרד. יש בה עוצמה שלא היתה ליהדות הדתית אך אין לה צאצאים. זהו הרקע להתבטאויות הנשמעות מפי ותיקי תנועת העבודה: רצינו לגדל דור של כופרים וגידלנו דור של עמי ארצות [התבטאות המיוחסת לברל כצנלסון, שלא הצלחתי למצוא את מקורה].. זהו הרקע לנסיונות הרבים הנעשים באחרונה "לחזור לארון הספרים היהודי", המקיף חוגים חילוניים רבים. ההכרה המתגבשת אצל רבים היא, כי לא יכול אדם להיות בן התרבות הכללית בלי שהוא קונה לעצמו קודם את התרבות שלו. פיקו דלה מירנדולה לא יוכל לעזור כאן.

קישור לראיון של ב. מיכאל בתכנית

http://www.youtube.com/watch?v=yb3aZilf-gg&feature=player_embedded

ראה גם

מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

גרשום שלום על משיחיות

חנוכה מחג דתי לחג לאומי

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

 כמה הערות אישיות לשנת 2012

אני חייב להודות כי אילו  הייתי כותב היום את המאמר שלמעלה וכן את המאמרים שבקישורים  הם היו נכתבים אחרת.

לא חזרתי בשאלה ולא הפכתי חילוני. אך למדתי דברים חדשים וגם המציאות השתנתה.

1.  במציאות של ימינו העגלה הדתית לא כל כך מלאה והעגלה החילונית אינה כל כך ריקה.

2. הבעתי כמה פעמים את דעתי החיובית על אחינו החרדים. הושפעתי מספרו של הרב אליהו דסלר, המשגיח של פוניבז', "מכתב מאליהו", בו הסביר את ההחלטה לרפא ככל האפשר את פצעי השואה בתחום התורני ובתחום הדמוגרפי.

3. אפשר לומר שהמשימה הזו כבר הושלמה. התורה לא נשכחה מישראל והנוסחה של חברת לומדים שהריבוי הטבעי בה גבוה במיוחד מיצתה עצמה.

4. במציאות הנוכחית אנו חוזרים  למאבק ההיסטורי בין החילוניות לבין האורתודוקסיה המחייבת הבהרה מחדש של הגבולות. האורתודוקסיה  [כפי שנהג לומר מורי וחברי פרופסור יוחנן סילמן ז"ל] היא הרפורמה הגדולה בהיסטוריה היהודית. האורתודוקסיה  בנוסחת "חדש אסור מן התורה" של החת"ם סופר היא נוסחה הגוזרת על היהדות קיפאון ממית ומנוגדת ניגוד גמור לדרכם של גדולי ישראל ושל התפתחות ההלכה בכל הדורות.

5. גם אמירתו של ישעיהו ליבוביץ' שהיהדות מבחינה אמפירית לא התגלמה בהיסטוריה אלא בקיום תורה ומצוות  טעונה עיון מחודש בדורנו. 

6. עמדתי הנוכחית התגבשה בשנה האחרונה בה אני עוסק בחקר צפת במאה ה-19 בחיפוש שורשי משפחתי השתולים ב"עיר המקובלים" מ-1820. צפת – בגלל ניתוקה  מן הזרמים המרכזיים בעולם היהודי והכללי — מהווה מעבדה המוכיחה לאיזה חידלון עלול היה העם היהודי להגיע לולא המהפכה החילונית-השכלתית-ציונית [וגם משיחית]. דבריו של הרב קוק בנושא מקבלים בעיני אור חדש.

7. ולסיכום: בימים אלה הופיע ספר חשוב המאיר את הנושא של חילוניות מול דתיות באור חדש.. הספר הוא "שניים יחדיו" מאת משה מאיר.  כותרת המשנה של הספר "פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" מרמזת על תוכנו. משה מאיר מתאר טיפוס "דתי חילוני"  שהמקורות המכוננים את חייו  הם מצד אחד מקורות היהדות לגוניהם ומן הצד השני  המקורות החילוניים  הכוללים את הפילוסופיה , הספרות  והאמנות. לטעמי, הספר הוא בעיקר מורה נבוכים לדתי ["שהציקוהו פשטי תורה" כדברי הרמב"ם } העומד מול העולם החילוני.  בעקיפין יוצר הספר גם גשר בין שני העולמות.