שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, פסק קנס כבד, בהיותו שופט מחוזי, על אילנה דיין ועל חברת טלעד על שידור כתבה שייחסה לקצין צה"ל רצח ילדה פלסטינית * בית המשפט העליון הפך את פסק הדין על פניו וקבע הלכה משפטית חדשה "אמת לשעתה אינה דיבה" * האם יש קשר בין פסיקת העליון לעובדה שהשופט סולברג הוא "מתנחל" שהתנגדו למינויו? *"הארץ" מרמז שיש קשר וקובע כי פסק הדין הוא "זובור" שעשו שופטי העליון לנשיאם
את הכינוי "זובור" – להחלטה שקיבל בית המשפט העליון בפרשת התביעה של סרן ר' נגד אילנה דיין – נתן "הארץ", העיתון לאנשים חושבים.
בתוך עמי אני יושב והביטוי "זובור" מוכר לי. הן מתקופת שרותי הצבאי והן משיחות בית קפה הנערכות באווירה לא מכופתרת.
אך הופעת הביטוי בעיתון רציני כמו "הארץ", העלתה בי את המחשבה שלא ייתכן שהעיתון ישתמש בביטוי שמילון אבן שושן הישן והטוב היה מכנה "המוני".
חשבתי לעצמי אולי יש כאן חידוש לשוני-משפטי שאינו מוכר לי, או אולי זהו ביטוי של לשון גבוהה מן המקורות. פתחתי איפה את אבן שושן, אך המלה לא נמצאה בו. גם במילון "רב מלים" של שויקה, שאינו נרתע מלכלול באוצרו מילות רחוב, לא נמצא זכר לביטוי.
אילנה דיין [צילום זאב גלילי]
ה"זובור" מקורו וגלגוליו
גם במילון הסלננג לעברית מדוברת על שני חלקיו [של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה] לא מצאתי את הביטוי. הואיל ואין להניח שהעדר הביטוי נבע מן האיסטניסיות של בן אמוץ, אני מניח שהביטוי לא היה קיים במשמעותו הנוכחית בתקופה בה נכתב המילון [ 1973 ו-1982] .
הביטוי מופיע, לראשונה ככל הידוע לי, ב"לכסיקון: הסלנג העברי והצבאי משנת 1993 , שמגדיר כך את המלה: "סלנג צבאי שפיכת תערובת של מיני זבל וטינופת על חייל כעונש או כטקס קבלה".
והדוגמא שמביא הלכסיקון: " המסכן הזה מעבירים אותו יחידה כל שני וחמישי ובכל מקום הוא זוכה לזובור".
אם לכך התכוונו מחברי הידיעה ב"הארץ" הרי הם אמרו שטקס קבלת הפנים שנעשה לשופט נועם סולברג עם כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, היה משהו הדומה להטחת זבל וטינופת.
בטרם נדון בסיבה ל"זובור" הזה נמצא לעיתון אולי מעט כף זכות. בשימוש האזרחי משמש הביטוי – כך על פי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל – במשמעות עדינה יותר. הגדרת המונח במילון זה היא " התעללות". כלומר שופטי בית המשפט העליון רק התעללו בנשיאם החדש אבל לא זרקו עליו ממש זבל.
המילון מוסיף גם את מקור הביטוי שהוא מן השפה הערבית שמשמעותו אבר המין הזכרי.
הידיעה על ה"זובור" בעמוד הראשון של הארץ
מיהו "שמוק אקדמי"
אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" עושה שימוש באבר המין הזכרי בדיון ציבורי. בפעם הקודמת הזכורה לי נעשה הדבר במדור לספרות על ידי יצחק לאור שכתב: " אלמלא ידענו איך נהפך [פרופסור גרשום] שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה…".
כאן נעשה הדבר בלשון היידית [שנקלטה לעברית ואפילו לאמריקנית].
אבל אם "הארץ החליט לעבור לשימוש במילים ערביות שחדרו לשפה העברית הרי עומד לרשותו ארסנל שלם.
הם יכולים לכתוב ששופטי בית המשפט העליון עשו "סיפתח" לצ'ילבה עם כניסתו לתפקיד. וכי מצפים לו עוד דאווינים ושה"מלעון" הזה לא יחשוב שהוא "אבדאי" או "ג'אבר" ושיידע שבעיניהם הוא סתם "ג'חש" ו"מנחוס". הם יוכלו גם להגיד שזה בסך הכל "כטיאר" שהימין הכניס לבית המשפט העליון למרות גילו המופלג.
העיקר שהם ירגישו סבבה.
על מה השמחה
העליצות שבה קידם "הארץ" את החלטת בית המשפט העליון בהחלט מובנת. כי להחלטה הזו יש, מעבר ל"זובור", משמעות מרחיקת לכת מבחינת הדמוקרטיה הישראלית ומעמד התקשורת בה.
סיפור המעשה ידוע ונלעס לעייפה. אזכיר אותו כאן רק בקצרה.
בשנת 2004 נורתה ילדה פלסטינית בת 13 בסמוך למוצב צה"ל ליד רפיח.
מפקד הפלוגה, שאיישה את המוצב, סרן ר', הואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק ובשיבוש הליכי משפט. מן התחקיר ניתן היה להסיק כי הקצין לא הסתפק ביריה על תלמידה שהייתה כאילו בדרכה לבית הספר, אלא ביצע גם "וידוא הריגה".
הריגת ילדה פלסטינית היא אייטם מצויין לטלוויזיה הישראלית. זה לא סתם צלף פלסטיני המכוון את הרובה לגולגלתו של תינוקת בחברון.
בנובמבר 2004, עוד בטרם הוכרע סופית דינו של הקצין, שידרה אילנה דיין בתכנית "עובדה" תחקיר על הפרשה. מן התחקיר ניתן היה להבין שסרן ר' הוא בחזקת רוצח של ילדה תמימה.
זיכוי ותביעת דיבה
לאחר שורה של דיונים משפטיים זוכה סרן ר' מכל אשמה.
הוא הגיש כנגד דיין ונגד זכיינית השידור "טלעד" תביעות על הוצאת דיבה. בתביעתו טען כי הקטעים ששודרו בתוכנית היו ערוכים בצורה מגמתית ולא הוגנת, ולעתים אף מטעה, במטרה להוכיח את אשמתו.
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים היה אז נעם סולברג, שמונה באחרונה לבית המשפט העליון. הוא קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע מתוך רשלנות ושלא בזדון.
הוא הטיל עליהם לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ש"ח,וכן החזר הוצאות משפט בסך 80,000 ₪.
עוד חייב השופט סולברג את הנתבעים להקריא את עיקרי הכרעת הדין בתוכנית והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע.
הערעור לעליון והחלטתו
הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וגזר הדין לבית המשפט העליון. ואכן, השופטים אליעזר ריבלין עוזי פוגלמן ויצחק עמית קבעו בהכרעתם מונח משפטי חסר תקדים "אמת לשעתה אינה דיבה".
מה פרוש מונח זה ? אם אני אומר לחברי כי הוא גנב וכולם מסכימים עמי ואף מוגשת נגדו תביעה והוא יוצא זכאי בדין גם אני אזכה להנחה הזו של "אמת בשעתה" ? [אני מודה לד"ר ישראל בר ניר שהפנה תשומת לבי לנקודה זו]
והרחיק לכת השופט פוגלמן שכתב בפסק הדין כי היחסים שבין עיתונאי לבין הציבור הטילו על דיין "חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי".
במלים אחרות: הזכות המיוחדת הזו של "אמת בשעתה" היא לא רק זכות אלא חובה של העתונאי לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי". ולא חשוב לכאורה אם מה שנחשב "אמת בשעתה" מתבררת כשקר גדול.
רישיון להרוג לרשות הרביעית
המשמעות המעשית של פסק הדין ההזוי הזה של בית המשפט העליון היא "רשיון להרוג". חכמינו אמרו כי "כמו שהחרב ממית כן לשון הרע ממית" (מדרש משלי).
הרישיון הזה לא ניתן לכל אדם אלא לעיתונאים.
אך המשמעות של הפסיקה מרחיקת לכת יותר מן החשבונות האישיים של שופטים עם עמיתם והשקפת עולמם על הפקרות התקשורת.
המשמעות העיקרית היא שפסק הדין הזה מימש וחיזק מציאות הידועה מכבר. במדינת ישראל יש ארבע רשויות – השופטת, המחוקקת, המבצעת, והמפרסמת.
אך בניגוד לעקרונות מונטסקיה אין הפרדה בין הרשויות. הרשות העליונה והקובעת היא הרשות השופטת. היא מחוקקת [לקחה לעצמה סמכות לאשר או לבטל חוקים של הכנסת] היא גם המבצעת [למשל: איפה תעבור גדר ההפרדה]. היא גם הרשות ההופכת את בתקשורת, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לדוברמן אימתני, הרשאי לקרוע לגזרים כל מי שלא מוצא חן בעיני הרשות העליונה.