חנה ארנדט – הבנאליות של הרוע והרשעות שלה

זאב גלילי

14 שנים ago

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקרט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה) * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנלי * לקח היסטורי ערב יום השואה

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

בחודש אפריל 1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן ומאות עיתונאים מכל חלקי תבל באו לסקר את האירוע. בין הבאים היתה שליחת ה"ניו יורקר" עתון העילית התרבותית של ארצות הברית. הייתה זו חנה ארנדט, יהודיה ילידת גרמניה, פרופסור במחשבה מדינית, שזכתה במוניטין בינלאומי בזכות ספרה מקורות הטוטליטריות".
כבר במהלך המשפט נתנה חנה ארנדט ביטוי להשקפתה כי אייכמן איננו מפלצת, אלא פקיד קטן ועלוב, לבלר הממלא את תפקידו כביורוקרט.

"נרמול השואה"

זמן קצר לאחר תום המשפט פרסמה חנה ארנדט את הספר "אייכמן בירושלים", בו כתבה בין היתר:
אייכמן לא שנא יהודים, לא היה אנטישמי פנאטי… 'אישית' לא היה לו דבר נגד יהודים; להפך, היו לו 'סיבות אישיות' לא לשנוא אותם… אבל אף אחד לא האמין לו. התובע לא האמין לו, כי זה לא היה תפקידו. הסנגור לא שם לבו לעניין, כי הוא, להבדיל מאיכמן, לא התעניין בשאלות מוסר והשופטים לא האמינו לו, כי הם היו אנשים טובים מדיי, ואולי גם כי הם ראו את האיום על עצם המקצוע שלהם, אם יקבלו שאדם ממוצע, נורמאלי לחלוטין, לא טיפש, לא מסונוור ולא רפה שכל, פשוט לא יהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע…"
בספרה טבעה חנה ארנדט מטבע לשון שהפך להיות מושג: "הבנאליות של הרוע" (או "הבנאליות של הרשע")
כלומר: קיימת אפשרות שאדם "נורמאלי לחלוטין, לא טיפש ולא מסונוור ולא רפה שכל" יבצע פשעים נוראים כביורוקרט.
ספרה של ארנדט עורר שורה של מאמרי ביקורת חריפים. פרופסור גרשום שלום, שהיה ידיד שלה משך שנים כתב לה מכתב בו נאמר בין היתר: "חוששני כי ספרך אינו חופשי מטעויות וסילופים… ספרך נע בין שני קטבים – היהודים והתנהגותם בימי השואה וכן אחריותו של אדולף אייכמן. . תיאורך חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו…מדוע איפוא משאיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וחרפה לא כלפי החיבור גופו אלא כלפי מחברו… אהבת ישראל שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך כאלצ משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני…תפיסה מסולפת עד כדי סטיה…משפטך מיוסד על מסקנה מופרכת מעיקרה במידה מדהימה… דברייך על אייכמן כמי שנעשה 'ציוני' עלולים היו לבוא רק מפי אדם הרוחש ריגשות איבה לכל דבר הקשור בציונות"

דיוקנה של חנה ארנדט על בול גרמני שהופק ב-1988

לא תהיה זו גוזמה לומר כי המושג הזה, "הבנליות של הרוע", תרם תרומה גדולה למגמה הפוסטמודרנית של טשטוש בין טוב לרע, בין צדיקות לרשעות. במושג הזה תרמה חנה ארנדט תרומה להשכחת השואה. ליתר דיוק: ל"נרמול" השואה. כי אם אייכמן הוא סתם ביורוקרט קטן ונורמלי שמילא את חובתו, הרי כולנו אייכמנים בפוטנציה. ומכאן קצרה הדרך להאשמת ישראל במעשים נאציים.

אבל ספר המוכיח בכלים מדעיים משכנעים כי האמירה של חנה ארנדט הייתה חסרת שחר, בראש ובראשונה מבחינה עובדתית. זהו ספרו של יעקב לזוביק, "הביורוקרטיה של היטלר – משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע", שראה אור בהוצאת מאגנס.

"שום דבר בנלי"

לזוביק חקר ביסודיות מעוררת השתאות את משטרת הביטחון הנאצית, שאייכמן לא היה בורג קטן בה. "התברר לי", כותב לוזביק, "כי מדובר בקבוצת אנשים שיש להם מודעות גבוהה למעשיהם, בעלי מוטיבציה אידיאולוגית גבוהה, בעלי יוזמה ותושייה שתרמו מעל ומעבר למה שהיה נחוץ… הם שנאו יהודים וחשבו שבאמצעות סילוקם ייטב לגרמניה… אמנם רובם ישבו מאחורי שולחנות ולא מאחורי מכונות ירייה, אך מפעם לפעם נקראו כמה מהם להתייצב מול יהודים אמתיים בשר ודם ולהכריע את גורלם: הם עשו זאת בלי להניד עפעף ובצורה אכזרית… לא היה שום דבר בנאלי באייכמן ובמרעיו".

איך לקרוא מסמכים נאציים

קריאה בספרו של לזוביק מחזירה את האמון במתודה המדעית של המחקר ההיסטורי. לא אוסף של עובדות וציטטות חסרות משמעות, אלא צלילה עמוקה אל העובדות וניתוחן בעבודת פרך, עד להסקת המסקנות המתבקשות.
דוגמא אחת תמחיש. בפרק השני "מסמכים במערכות ביורוקרטיות" מתאר לזוביק כיצד למד ביסודיות את המערכת הביורוקרטית הגרמנית ובמיוחד את זו של הגוף שאייכמן עמד בראשו. לזוביק מנתח ומפענח את הסימונים שעל כל מסמך ממנו יכול היה ללמוד לא רק את העובדות הגלויות – נושא המסמך ומי חתום עליו. לעתים החותם איננו כותב המכתב. לעתים צריך לבחון באיזו צבע החתימה ומי חתומה ככתבנית ומהו סיווג המכתב.
כך לומד לוזביק לדעת כי אייכמן לא היה פקיד זוטר שטיפס והגיע לדרגת סגן אלוף. הוא לא היה רק המומחה שעמד בראש צוות קטן אלא גם ראש משרד בעל עשרות פקידים מאורגנים בצוותי משנה ותחומי התמחות. מצבע החתימה של אייכמן, כתום, מסיק לזוביק כי אייכמן היה בעל סמכות של מפקד חטיבה ולא מפקד מחלקה.

אייכמן ב1942 כשעמד בראש מפעל הרצח של "הפתרון הסופי"

לזוביק איננו מפענח את החידה שחוקרים רבים התחבטו בה: מי בדיוק החליט על "הפתרון הסופי". כי הרי הנאצים עשו הכל כדי לטשטש זאת.
אבל לזוביק מוכיח בצורה משכנעת כי אם אכן היוזמה לרצח היהודים באה מן הדרגים הבכירים "היא התאימה להלך רוחם של הדרגים הזוטרים יותר. דרגים זוטרים במערכת העלו רעיונות של השמדה בהיקף נרחב והעבירו אותם הלאה לעיון. מרגע שהגיעו הרעיונות לאייכמן, הם הגיעו גם למעלה. מקבלי ההחלטות הבכירים ידעו שהנכונות בשטח קיימת ושאפשר להתקדם לקראת "הפתרון הסופי".
עוד מוכיח לזוביק כי אייכמן היה שותף להטעיה ולטשטוש כוונות ההשמדה עוד בשלבים המוקדמים של התגבשות התכנית השטנית. עד לשלב מסוים היה אייכמן אחראי לגרוש יהודים, כולל התוכנית ליישב את יהודי אירופה במדגסקר. משהשתנתה תוכנית הגרוש לתוכנית השמדה אייכמן "הטעה את אנשי המנגנונים האחרים לחשוב שמדובר בתוכנית מדגסקר או בחלופה דומה".

שער הספר הביורוקרטיה של היטלר אשמת הגרמנים כולם

אם ספרה של חנה ארנדט מוביל למסקנה שבעצם איש אינו אשם פרט להיטלר, הנה ממחקרו של לזוביק מצטיירת תמונה הפוכה. נוכח ההקף העצום של מספר האנשים שעסקו ברצח המתועש, בהתלהבות, מצטיירת אשמת העם הגרמני כולו. זוהי התיזה של יונה דניאל גולדהגן שספרו "תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה", שעורר עניין עצום בעולם.
לזוביק אינו מקבל את המסקנה הזו. ההבחנה בין האנשים הטובים לבין האנשים הרעים ניתנת לדעתו להמשלה לאנשים המעפילים לראש הר. הזדון נמצא גבוה בפסגה. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה. כל אחד יכול לטפס על גבעה קטנה של רוע. זה עניין שבשגרה. לא כל אחד יכול לטפס הרים ורק מתי מעט יכולים לטפס מעבר לכמה אלפי מטרים. רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר לגובה מסוים. ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה ובציוד מתאים. אי אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת אלא רק בכוונה תחילה.

האלפיניסטים של הרוע

הנמשל הוא אייכמן וחבריו. הם לא הגיעו לרצח היהודים בהיסח הדעת. לא בציות עיוור לפקודות ולא בעבודה של ברגים קטנים. הם עבדו קשה, השקיעו מחשבה מאמץ יוזמה ומרץ והרבה מאמצים שנמשכו שנים. הם היו האלפיניסטים של הרוע.

אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידגר

חנה ארנדט ראתה בפילוסוף הנאצי מרטין היידגר את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית וטרחה להפיץ את בשורתו בכל דרך אפשרית (לאחרונה התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן – ראה "דר שפיגל", 6 במאי 2002, עמ' 65-64. ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. בעל המאמר בעיתון הגרמני הכתיר את הידיעה בכותרת הקשה: "קריירה שנייה").

ראה מאמר ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.822619

ראה גם ביקורת על הסרט חנה ארנדט