הדובר הילידי מדבר ישראלית אחלה, לא צריך לתקן את העברית שאינו מדבר

 הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן קורא תיגר על טהרני הלשון * מכנה אותם פסיקופתים הגורמים ל"סכיזופרניה דקדוקית" * לשר החינוך הוא מייעץ לשפר את כושר ההבעה של התלמידים דרך לימודי לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה, ואפיסטמולוגיה * וגם שיחה על בלשנות, תרבות וזהות אישית                    

    – פרופ' גלעד צוקרמן –

שר החינוך, גדעון סער, יזם בשעתו את התכנית "מילה ברגע". תכנית זו חייבה את מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים להקדיש, בפתיחת כל יום לימודים, חמש דקות לשיפור השפה, במטרה לעקור "שיבושים לשוניים נפוצים".

גלעד צוקרמן

אכן, אחת משלוש המטרות של התרביץ (האקדמיה) ללשון העברית הייתה ונותרה "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". נשאלת השאלה: האם אין זה אוקסימורון, דבר והיפוכו? אם אנחנו רוצים ששפה תתפתח לפי טבעה, מדוע לכוון אותה? 

טרנספר של "טעויות לשון"

את טהרני הלשון לדורותיהם, האונסים את דוברי השפה לעקור "טעויות לשון" אני מכנה פסיקופתים. האמונה בטרנספר אכזרי של מה שמכנים "טעויות לשון" משותפת לאנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. 

 

גדעון סער, יוסי שריד ורבים אחרים מתלוננים כי הישראלים שוחטים או אונסים את שפתם בדיבור עצלני של "עברית משובשת". אבל בדיוק כפי ש"הארטישוק הירושלמי" איננו ארטישוק ואיננו ירושלמי (גם אם יש מסעדות בירושלים המתגאות בו), כך השפה שהם מכנים "עברית משובשת" איננה עברית ואיננה משובשת. היא ישראלית דקדוקית! 

ישראלים רבים אומרים "בכּיתה ב'" (עם דגש בכ') במקום ההיגוי הטהרני, שאבד עליו הכלח, "בכיתה ב'" (עם כ' רפה); "מְכִּירה" ולא "מַכִּירה" (עם פתח); "הֵפְקדתי" ולא "הִפְקדתי" (עם חיריק), "ברי-מזל" ולא "בני-מזל", וכו'. המוכרים – וגם הקונים, יש להודות – בשוקי הארץ יגידו "עשר שקל" ולא "עשרה שקלים", "יש לי את האבטיחים הכי טובים בשוק" ולא "יש לי האבטיחים הטובים ביותר בשוק", וכן הלאה. 

בין שפת אם לשפה נלמדת

הדובר הילידי, מי שדובר את השפה הישראלית כשפת-אם, לא טועה! הוא מדבר את לשונו באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הַבִּיטוּס"(habitus) – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פְּייר בּוּרְדְייה – שפת-האם המדוברת איננה נלמדת, אלא נרכשת באופן אוטומטי, בלי מאמץ.  

באנגליה כל דפ"ר בן 12 מדבר אנגלית פֵּרְפֵקְט! זאת, בניגוד גמור לטענתו הנערצת והשגויה של זאב בן-חיים שיזכה לחיים ארוכים (נשיא האקדמיה ללשון העברית לשעבר): "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגיעה של שנים, ביגיעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953). 

  

 

תגובות

איפה עובר הקו

יפה כתבת.

יפה שאתה מקפיד בעצמך על עברית נכונה. כלומר, ברור שאינך בא מכיוון הבורות.

רציתי להוסיף עוד נדבך לטענתך, בדבר היות העברית שפה חיה ותוססת שלא נורא אם תמשיך להשתנות.

יש כללים שכשלמדנו אותם הביאו את מורינו לגלות התפעלות לגמישותה של העברית ולהתאמתה לקשיי הביטוי.

למשל הצטיין במקום התציין ובעצם כל אבדני הדגש או תוספות הדגש. מה שבעצם קרה כאן זה שהחבר'ה לא הצליחו להשתמש בכלל, ועם הזמן הוא השתנה בהתאם ליכולת וקם כלל חדש.

אנחנו תופסים את המצב של פעם כאילו הוא הנכון וכל שינוי שלו הוא שואת עולם.

מדוע מותר לומר "הלכתי לכנרת" ואסור לומר "ראיתי ת'כנרת" בשניהם יש אבדן א' לפני ו- ה' אחרי, האות הראשונה.

 ועם זאת יש קו דק של שמירה על שפה שראוי לנסות לפחות לעמוד בו.

קו שלא ברור היכן הוא עובר.

יש טעויות שהן תוצאה של טיפשות ובורות וטעויות שהן העדר בקיאות.

 
איפה הקו???

לא יודע.

עופר גביש
 

 

פייר בורדייה ויקיפדיה

  

מודעה של "גדוד מגיני השפה" שנות העשרים

לישראלית דקדוק עם היגיון פנימי

 

שר החינוך והמורים ללשון מנסים למעשה לכפות דקדוק עברי על הישראלית, שהיא שפה היברידית (מרובת מקורות) ולא רק מרובדת (מרובת משלבים). הם מתעלמים בעליל מן העובדה שלדיבור הישראלי היפהפה יש דקדוק, היגיון פנימי משל עצמו, השונה מאוד מזה של הלשון העברית היפה והקדומה.  

הבעיה היא שכפיית תקן עברי עלולה לגרום למה שאני מכנה "סכיזופרניה דקדוקית". למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית – ובניגוד לעברית – אין קִיטוּב מִגְדַרִי ("מִגְדַר" הוא מין לשוני, למשל זכר או נקבה). הקיטוב בעברית, העתיקה, הוא מוזר כי הוא מצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף, הוא ממין נקבה!!!) לשם-עצם זכרי (ילדים). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל. 

ישראלים רבים אומרים גם "עשר בנות" וגם "עשר בנים". למעשה, רוב הישראלים לא פועלים לפי חוקי התרביץ ללשון העברית לגבי שם המספר. יוצא שבאופן אבסורדי, המורים ללשון בעצם מכריחים את הישראלים לדבר כנגד הדקדוק שלהם. התוצאה היא מצב כאוטי, לא עקבי (לפי התרביץ: עקיב), שבו "עשר שקל" מתקיים לצד "שלושת הדודות" (בניגוד ל"עשרה שקלים" ו"שלוש הדודות" ה"תקניים" לכאורה). רוב הדוברים הילידיים אומרים "שלוש עשרה אלף" ואין שום סיבה רצינית לחשוב ש"שלושה עשר אלף" נכון יותר.  

ללמד לוגיקה ורטוריקה

אם שר החינוך מעוניין בכנות שהתלמידים יגְדלו להיות אנשים חושבים ומשכנעים, בעלי כושר ביטוי מרשים ויכולת חשיבה מקורית, "תיקוני לשון" אינם הדרך לכך. יש לעודד אותם להימנע מבינוניות ומרדידות מחשבתית. ללמד אותם לקרוא עיתונים באופן ביקורתי ואיך לזהות בנקל קלישאות ומניפולציות לקסיקליות אצל פוליטיקאים משופשפים.  

מוטב שהמורים יקדישו את זמנם להוראת לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה (חקר המשמעות) ואפיסטמולוגיה (חקר הידע). על התלמידים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכולות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, וכן את יכולות הארגון, המיון ושליפת המידע. 

אם רוצים לתת את הדעת גם על נושאים לשוניים במובהק, יש להעדיף הוראת בלשנות תארנית על לשונאות טהרנית. למשל, כדאי ללמד את התלמידים מהי שפה: אנסמבל ערטילאי של אידיולקטים (אידיולקט הוא שפה של אדם ספציפי), סוציולקטים (שפה של שכבה חברתית מסוימת), דיאלקטים (לפי איזור), אֵתְנוֹלֵקְטים (לפי מוצא אתני או עדה), אֵטוֹלֵקְטִים (לפי גיל) וכיוצא בהם. כל פעם שאנחנו מדברים על "שפה" אנחנו למעשה מבצעים הכללה. הלשון איננה ישות קיימת ואיננה דומה לאורגניזם אלא למין (species).  

חמש דקות בלשנות כל בוקר זה רעיון מפואר ונהדר. אך אין לו שום קשר לכפיית "עברית צחה".  

************** 

שיחה עם פרופסור גלעד צוקרמן

פרופסור גלעד צוקרמן נולד בתל אביב לאב ניצול שואה מאיטליה ולאם צברית ממוצא צ'כי-גרמני, שניהם עסקו בהוראה.
בהיותו בן שנה עברה המשפחה לאילת ושם גדל, ושם נולדו אחיו ואחותו. צוקרמן בלט חברתית והיה יושב ראש סניף נוער לנוער בעיר. בשבוע "הנוער לשלטון" הוא נבחר לראש העיר ואירח את שר הבטחון דאז יצחק רבין. הוא הצטיין מאוד בלימודיו ואת לימודי התיכון עשה בקולג' בינלאומי בדואינו, טריאסטה, איטליה בעזרת מלגה. 

כשגמר תיכון חזר לארץ, התגייס לצה"ל ושירת ב-8200 . 

בתום השרות הציעו לו תפקיד מפתה בצבא הקבע. אך פרופסור יהודה אלקנה מאוניברסיטת תל-אביב השפיע עליו להצטרף לתכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים על שם עדי לאוטמן. למד פילוסופיה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, משפטים, לשון עברית, לימודים קלאסיים. תואר שני החליט ללמוד בלשנות. 

הוא בלט ביכולת הלשונית שלו והיו לו הצעות מושכות ממשרד החוץ וממשרד ראש הממשלה, לעיסוקים מרתקים. הוא שקל לעזוב את האקדמיה אך מודעה שקרא בעיתון על מלגה הביאה אותו לאוקספורד. שם הפכה המלגה החצי שנתית למלגה מלאה לתואר דוקטור. הדוקטוראט שלו היה על מלים הנוצרות משפות שונות בו-זמנית. מלים כאלה קיימות בעברית, שצוקרמן מכנה ישראלית, וגם בסינית, יידיש, יפנית, טורקית, ערבית – למעשה בחלק מ-11 השפות שצוקרמן שולט בהן. נדרשו כמה מנחים כדי לבדוק את התיזה שלו.  

משפט אחד מהערת שוליים בספרו של גלעד ("ישראלית שפה יפה") מעיד על מנעד הידע הלשוני שלו:  

"שפת המאה (Ma'a) המדוברת בטנזניה היא (במקור) שפה כושיתית. אלא שהיא שאלה מורפולוגיה בסיטונאות משפות בנטו שבסביבה, וכיום היא בעצם נראית כשפת בנטו בעלת אוצר מלים שונה". 

ב-2006, בהיותו בן 35, נשא לאשה את ג'ה יאנג, סינית משנחאי, ונולדו להם שני בנים. המשפחה מחלקת את זמנה ופעילותה בין אוסטרליה, סין וישראל.  

      

גלעד צוקרמן עם רעייתו ג'ה יאנג ואחד מילדיהם

 צוקרמן מכהן כפרופסור מן המניין ומופקד הקתדרה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה. הוא מחזיק במענקי מחקר יוקרתיים מממשלת סין וממועצת המחקר של ממשלת אוסטרליה. הוא מכהן גם כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שנחאי ללימודים בינלאומיים. הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטאות באנגליה, ארה"ב, סינגפור, ישראל, סין וסלובקיה, ובעל משרות-מחקר בכירות באוניברסיטת קיימברידג', וכן באיטליה, סין, אוסטרליה, ארה"ב ויפן.  

שאלה: מה הביא אותך לבלשנות? האם היתה לך נטייה מילדות ללמוד שפות? היית ילד פלא? 

צוקרמן: לא הייתי ילד פלא בתחום הלשוני אלא דווקא במתמטיקה. יש לי היפותזה שהנטייה הלשונית נבעה דווקא מעכבה בתחום האוראלי. אך אשה שפגשתי לא מכבר והכירה אותי מכיתה א' ספרה לי כי כבר בילדותי חשבה שאהיה בלשן, כי הייתה לי, לטענתה, יכולת להסתכל על מילים באופן בלתי שגרתי ונטייה בלתי פוסקת לעשות קישורים לשוניים ולבחון מקורות של מילים. 

איך מצליחים ללמוד 11 שפות (ואתה עוד אומר כי אתה כבר עובד על 11 נוספות)? 

צוקרמן: שפה היא יכולת מובנית במוח שלנו, וכל תינוק קולט את שפת האם באורח מושלם, תהא יכולתו האינטלקטואלית או האינטליגנציה שלו אשר תהיה. הדבר שונה כמובן בלימוד שפות זרות, בגיל מבוגר.  

לדעתי יש שבע סגולות המכשירות אדם ללמוד שפות: 

• מתמטיות
• מוסיקליות
• זיכרון מצוין (עדיף אבסולוטי, צילומי)
• חברותיות ("קשה להיות טוב בשפה זרה אם אתה סוציומאט(
• חוסר בושה (לא לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט אם אתה שוגה בדיבורך)
• סקרנות
• מוטיבציה ("זו אולי התכונה החשובה ביותר. כשיש מוטיבציה שום דבר אינו עוצר בעדך"). 

האם לימוד לשון איננו לימוד טכני משעמם? 

צוקרמן: האוטיזם והפסיקופתיות של מספר לשונאים הפכה את המקצוע הזה לחסר ברק וחסר השראה. הם לא חושבים ולא נותנים ביטוי לשאלה למה חשוב מה שהם עושים. למה זה רלבנטי לתרבות. אנשים שהיו יכולים לעשות את זה מבחינת יכולת מחשבתית לא עושים זאת מתוך עצלנות אינטלקטואלית. לדעתי, בלשנות היא תחום מדהים המוביל אותך למחוזות רחוקים של זהות ותרבות. 

בלשן זה אדם שלא נותנים לו לישון: בל-שן. אך בלשן הוא גם בלש, הבולש אחר מקורות המלים והמבנים ומה הם אומרים על התרבות. בלשן הוא גם בעל לשון (כלומר יודע לשונות). ומי אמר שלא הבלשן למד?  

נועם חומסקי ויקישיתוף יוצר Duncan Rawlinson

נועם חומסקי (צ'ומסקי) יודע ממש רק אנגלית, מעט עברית, קצת ישראלית, וקצת צרפתית. הוא לא בעל לשון. את התיאוריה שלו אני מקבל, אך חלקית. [התיאוריה של חומסקי קובעת כי ישנו "דקדוק אוניברסאלי" , המשותף לכל השפות – ז.ג.]. אכן, יש הבדל בין יכולת לשונית ילידית ולא ילידית. אם אשים ישראלי בגיל אפס ביפן הרי בגיל 6 הוא ידבר יפנית פרפקט. אם אשים ישראלי בגיל שלושים ביפן, לא כך יהיה. 

הדקדוק האוניברסלי של חומסקי, שיש בו הרבה דברים טובים,
גרם גם לכך שהרבה אנשים איבדו כל זיקה לבלשנות ורואים בה עיסוק טכני ממוחשב. כשאתה מסתכל על שפה כעל יכולת מוחית ביולוגית, אתה עלול לאבד כל עניין בתרבות. הגישה החומסקיאנית אכן לא מייחסת חשיבות רבה לתרבות. 

מה היתה תרומתה של נתיבה בן יהודה לישראלית? [הראיון נערך לפני פטירתה] 

צוקרמן: אין ספק שנתיבה הנהדרת, שהיה לי העונג לפגוש פעמיים, ודן בן אמוץ, בשני המילונים שלהם ("מילון עולמי לעברית מדוברת" ו"מילון אחול-מניוקי לעברית מדוברת") תרמו הרבה מאוד. נתיבה ברומנים שלה הייתה מהראשונים שכתבו בישראלית ספרותית. היא גם הצליחה להמחיש את האבסורד של "תיקוני הלשון" בדוגמאות מבדחות כמו על הדרך הנכונה כאילו לבטא מילים הנשמעות כך: נזירה וחומר, סונטה לחינור ולחונטראבס, כל חייל וחצין. 

  

 
[נתיבה ובן אמוץ לא התייחסו אל המלים שאספו למילונם כאל שפה חדשה וכך הסבירו את מפעלם במבוא למילון הראשון: "חיזוריו הבלתי נלאים – של העם היושב בציון – אחרי היפהפיה העברית הנרדמת הביאו לעולם את הממזרים העליזים המכונסים בספר זה" –ז.ג.]. 

ומה תרמו הכנענים, שהעמידו את העברית במרכז תפישתם? 

  

צוקרמן: האירוניה היא שיש הרבה משותף בין הכנענים לבין הציונות – שלילת הגולה ושלילת הדת. כמה מראשי הכנענים (עוזי אורנן, אהרון אמיר, יונתן רטוש), האשכנזים, ניסו לאנוס את החיך והגרון שלהם כדי לבטא עברית כאילו נכונה. למעשה יש כאן מן הקריקטוריות. למחוק תרבות יהודית של 2500 שנה ולחזור לתרבות של הבעל והאלה ענת שבה הקריבו ילדים למולך? אני לא חושב שאפשר למחוק את העבר ולהתכחש לשורשים המאוחרים שלך, תוך רצון עז לחזור 2500 שנה אחורה. 

אתה חי בשלוש ארצות, שולט ב-11 שפות, בעל לאשה סינית ואב לשני ילדים – מהי הזהות שלך? מה הזהות של ילדיך ומה שפת האם או שפת האב שלהם? 

צוקרמן: הזהות שלי היא יהודית. מה שאני עושה הוא יהודי במובהק. יהדות של האיפכא מסתברא, או השקלא וטריא או הצד האחר. שלום עליכם נותן לכך ביטוי פיוטי בטוביה החולב (בגירסה של "כנר על הגג" של ג'וזף שטיין) כשטוביה בוחן את כל הצדדים של כוונת בתו להינשא לסטודנט בולשביק. [צוקרמן מדקלם בע"פ ונשמע כמו חיים טופול:] 

“He loves her. Love, it's a new style … On the other hand, our old ways were once new, weren't they? On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker! On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker? Well, yes they did. And it seems these two have the same matchmaker!” 

הדבר היהודי ביותר השני מבחינתי הוא לחשוב תמיד על on the other hand. הדבר היהודי ביותר הראשון מבחינתי זה להיות מענטש*, אדם שתכונתו היא מענטשלכקייט. את מתן העזרה בהחייאת שפות אבוריג'יניות באוסטרליה אני מחשיב בין השאר כאקט יהודי.  

 לגבי ילדיי: הם תלת לשוניים, מדברים ישראלית, אוסטרלית ומנדרינית. בכל מדינה בה אנו נמצאים יש להם גן ילדים שבו הם מדברים בשטף עם חבריהם. על זהותם יחליטו כשיתבגרו. 

 =============================== 

* ליאו רוסטן, בעל הלכסיקון , THE JOYS OF YIDDISH אומר כי "מענטש" הוא מושג שהיהודי גדל על ערכיו מילדותו. תהיה "מענטש" אומרת האמא היהודייה לילד, חדשות לבקרים. להיות "מענטש" זה השבח הגדול ביותר ולהגיד על מישהו שאיננו "מענטש" זהו הגנאי הגדול ביותר. קנה המידה ל"מענטש" הוא אופי, יושר, הגינות, אצילות, חוש לצדק, עדינות. 

קישורים 

השפה בה אנו מדברים אינה עברית אלא ישראלית
http://www.zeevgalili.com/?p=13889 

 ==================================================