מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

היו זמנים שהערצנו אותם. הם היו מלח הארץ, החלוצים ההולכים לפני המחנה, קובעי גבולות המדינה, מקימי ישובי חומה ומגדל. בתוכם חושלו לוחמי הפלמ"ח, הם חסמו את הצבא המצרי מלהגיע לתל-אביב  את הצבא הסורי לחדור לעמק בית שאן ואת הצבא הירדני לפרוץ לירושלים. מתוכם יצאו  מיטב הלוחמים במעולות שביחידות צה"ל.

היו זמנים שקינאנו בהם: על הזכויות המיוחדות שהיו להם בקרן השפע הלאומית, על רמת החיים הגבוהה אליה הגיעו – חיים בחיק הטבע, בריכות שחיה, מזון מעולה, זכויות ללימודים ולנסיעות לחו"ל ומה לא.

היו זמנים שכעסנו עליהם: על ההתנשאות, על זכויות היתר (בקרקע, במים, בהלוואות, במשאבים), על הצביעות, על השרות שנתנו לכוחות פוליטיים שתגמלו אותם.

בשנים האחרונות אנחנו כבר מרחמים עליהם. מן האידיאל הגדול נותרו ישובים מופרטים, חלקם פושטי רגל עד פת לחם, חלקם ריקים מצעיריהם, ברובם דור של מייסדים זקנים חסרי זכויות פנסיה, שעיניהם כלות נוכח מפעל חייהם שקרס.

עליבותם של הקיבוצים בולטת שבעתיים נוכח הנתונים שפורסמו בזמנו על ידי המחלקה הכלכלית של התנועה הקיבוצית. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. לא כפיצוי על עקירה, אלא כפרס על אורח חיים בזבזני.

תהליך התנוונותם הערכית של הקיבוצים נחשף בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. לקיבוצים נתברר פתאום שהמדינה ומוסדותיה מפסיקים להיות הפיטמה של הפרה החולבת המספקת עוד ועוד אמצעים. הם לא השלימו עם כך שסידרי העדיפות הלאומיים השתנו ובמקום לסבסד בריכות שחיה לקיבוצים עשירים, מושקעים אמצעים רבים בהתיישבות החלוצית החדשה ביהודה ושומרון. זו התיישבות שלא החלה עם שלטון הליכוד אלא  עוד בשלטון מפא"י ההיסטורית, כשזו עדיין היתה מפלגה ציונית. בלי בושה הצטרפו הקיבוצים לשמאל הקיצוני הפוסט ציוני שגינה את ה"כיבוש" ואת ה"התנחלויות". וכמו מפלגת האם שלהם הלכו ונמוגו – מבחינת השפעתם הציבורית – לממדים של תנועה שולית ובלתי חשובה. מפא"י ההיסטורית שהקימה את המדינה הפכה לסיעה שבקושי עוברת את אחוז החסימה. 

מבחינה כלכלית הגיעו חלק מהקיבוצים לפת לחם ממש. בתחקיר שפורסם בשעתו ב"הארץ" סופר על קיבוצים החיים מתחת לקו העוני. משפחות שאין להן אפשרות לתת כמה שקלים לבן המשרת בצה"ל, או לקנות מתנה לנכדים. סופר שם גם על חברי קיבוצים הנאלצים לנבור בערמות פסולת כדי להוציא משם ירקות למחייתם.

הקיבוץ –החלום ושברו

תאור מרתק של הדרך שעבר הקיבוץ מימי הבראשית ועד להתפוררות נותן אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים בספרו "הביתה".

הספר נכתב כיצירה ספרותית, אך הוא גם תעודה של חוקר חד עיין, הבוחן באומץ את קרקע גידולו.

כמו איסיים ושבתאים

החלק המרתק בספר הוא תאור ימי הבראשית של מקימי אפיקים. זו היתה קבוצה קטנה של מהפכנים, שניתן להבחין, בין השורות, באש המשיחית שעיניהם רושפות. צעירים יהודים שהתארגנו במחתרת בברית המועצות הקומוניסטית של שנות העשרים (השומר הצעיר ס.ס.ס.ר.), חתרו להגיע לארץ, לבנות אותה ולשפוך את דמם על גלגלי המהפכה הציונית-סוציאליסטית.

החברה שנכוותה בשריפה

שווים ושווים יותר

כבר בשלבים הראשונים של המעבר ממעמד של מסדר מסתגף נוסח גדוד העבודה למעמד מתיישבים, נתגלו הבקיעים הראשונים באידיאל השוויון. כמו ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול היו כולם שווים, אך היו שווים יותר ושווים פחות.

 נרמול הנקרא "התרככות"

ערב מלחמת ששת הימים, פחות מיובל להקמתה הייתה  אפיקים ישוב גדול, המונה כ-1500 נפש, הנהנה משגשוג כלכלי.  שגשוג זה היה פרי הצלחה הן בענפי התעשייה והן בענפי החקלאות. על תקופה זו כותב ענברי: "ראש הממשלה  היה קיבוצניק, שליש מהשרים היו קיבוצניקים, בנק הפועלים, ההסתדרות, הסוכנות, מינהל מקרקעי ישראל, מקורות, תנובה, המשביר, המרכז החקלאי, כל הגופים הממלכתיים, החרושתיים, הפיננסיים ששלטו במדינה עמדו לרשות הקיבוצים והעניקו להם הטבות, הלוואות, קרקעות וסובסידיות ולכן שרתה על בית אפיקים שיגרה נעימה…"

במילים אחרות: קבוצת היחפנים של גדודי העבודה שהיו אבק הארץ הפכו במרוצת הימים למלח הארץ ונהיו לאדוני הארץ.

"העם לא אוהב אותנו"

וכשבא המהפך של 1977 הם לא הבינו מה קרה. ובבחירות שלאחריהן כשהם יצאו, כמו בכל מערכות הבחירות בעבר, אל הערים כדי לסייע למפלגתם חזרו ובפיהם בשורה מרה: דבריו של בגין על הקיבוצניקים שהם "מיליונרים עם בריכות שחיה" שיקפו את הדעה העממית. "העם לא אוהב אותנו".

 

"שבע השנים הרעות"

ואחרי כן באו מה שענברי מכנה "שבע השנים הרעות" של הקריסה הכלכלית. ענברי מתאר את הקריסה הזו ללא כחל וסרק: שילוב של ניהול כלכלי גרוע, בזבזנות ראוותנית, תאוות בצע  (שבאה לביטוי בהשקעות כושלות בבורסה ובשוק האפור) וחיים ללא חשבון.

ענברי גם מצביע על העובדה שמרגע שהקיבוצניקים הפסיקו להיות אדוני הארץ כבר לא עמדו לרשות הקיבוץ "הטבות, הלוואות, קרקעות וסובסידיות".  כך למשל נתברר שמפעל קלת שעליו היתה תפארתו של הקיבוץ הרוויח תודות לעובדה שקיים מונופול עם כמה מפעלים אחרים בארץ וכולם היו מוגנים על ידי חומות מכס שמרגע שהוסרו לא יכלו עוד לייצר גם לוח פורמייקה אחד במחיר סביר.

  יחס הקיבוצים לחורבן גוש קטיף

אם היה צורך בהוכחה לקריסתו המוסרית והאידאולוגית של הקיבוץ היא באה עם המאבק נגד העקירה מגוש קטיף. פרט למעטים שומרי גחלת החלוציות הישנה עמדו הקיבוצים מן הצד. חלוצי העבר, היושבים על אדמות ערבים, מדברים פתאום על "כיבוש" ועל הצורך לעקור מתיישבים מאדמתם. הם תומכים בעקירה, אך אינם מוכנים לשלם את מחירה. מגישים בג"צים נגד שימוש באדמותיהם למטרות ביטחוניות הדרושות לצה"ל וליישוב מחדש של העקורים. אינם מוכנים לפתוח את דלתותיהם לפליטי העקירה.

אנשי התנועה  הקיבוצית לא הסתפקו בעמדה פסיבית כלפי ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה. אחד מנציגיהם בכנסת, חבר הכנסת אבשלום וילן,  יליד נגבה, החליט, לשגר לתושבי הישובים היהודיים ביהודה ושומרון מכתב ובו הם מוזמנים לנטוש את ביתם תמורת פיצוי כספי, מהלך שזכה כבר לכינוי 'פיתוי פיצוי'.

בשעתו פניתי לצפריר רונן ז"ל בשאלה אם הוא מכיר מישהו מישובי עוטף עזה המתנגד לחורבן גוש קטיף ולהלן תושבתו שנשמרה אצלי:

  כרוז אנשי הקיבוצים

ייזכר לטוב קומץ קטן של אנשי קיבוצים שהמשיכו לשאת את הדגל החלוצי הציוני. אלה פרסמו ערב חורבן גוש קטיף את הכרוז הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה, באשר מאבקם הוא מאבקנו".

על הכרוז חתומים מאיר הר ציון. אהוביה טבנקין, רותי נוסבאום וצפריר רונן. 

תגובת חבר קיבוץ דגניה א'

 בתגובה למאמרי כתב לי הקורא איציק לוי מדגניה א':

(נכתבה בתגובה למאמר בנושא ב-2006)

" בשיחות שאני מנהל לעתים עם חבריי, אני מעלה את הסצנריו הבא: אנו הרי יושבים כאן ממזרח לירדן (ובכך מחזיקים את גבולות המדינה). מחר יבוא מישהו (ראש ממשלה שלנו, או נשיא אמריקני) ויאמר כי "למען השלום", או סתם כדי "ליישר קו", הכרחי לפנות את כל היישובים היהודיים שממזרח לירדן.

נשמע הזוי? אינני בטוח. ההזוי של היום הוא סדר היום המדיני של המחר.

" כמוך גם אני הייתי מצפה מבני הקיבוצים להתנגד להתנתקות. גם לי יש ביקורת על הקיבוצים וגם על הקיבוצניקים עצמם. הביקורת הנוקבת ביותר על הקיבוצים נכתבת בעיתונות הקיבוצית עצמה.

"אבל יש לי ביקורת על מה שכתבת בעניין מחיקת החובות של הקיבוצים. קריסתם של הקיבוצים (לא כולם) היא תהליך דומה לזה שעבר על מפעלי חברת העובדים. להבדיל מהמפעלים שנסגרו, הקיבוצים מגלים כוח שרידות ועוברים תהליכי שינוי מרחיקי לכת וכואבים. חלקם תוך מצוקה כלכלית וכאשר מיטב הבנים והחברים בעלי היכולת עזבו אותם.

נראה לי כי ההתייחסות של רבים בציבור הישראלי כלפי הקיבוצים, נובעות מראייה מיתולוגית של הקיבוצים והקיבוצניקים.

* במציאות, הקיבוצניקים מעולם לא היו כה גיבורים או כה מקריבים כפי שהצטיירו. הם גם לא היו עשירים (למעט  קיבוצים בודדים). הם גם לא כה מסכנים היום בהשוואה למשל לשכירים מקבלי שכר מינימום עירוניים.

* יש להבחין בין הנהגת התנועות הקיבוציות והקיבוצים לבין חברי הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים חיים ברמת חיים צנועה ואין בבעלותם רכב פרטי או דירה הרשומה על שמם. הקיבוצים עדיין פעילים במפעלים ציוניים שונים כגון " בית ראשון במולדת" לקליטת עולים בקיבוצים. הם גם מארחים בני יורדים שחוזרים, הבאים להתגייס לצה"ל, ומספקים להם מגורים, משפחות מאמצות ובית חם. מפעלי התעשייה הקיבוצית תורמים לייצור ולייצוא התעשייתי יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.

* ההערה הצורמת ביותר שלך הייתה בנושא מחיקת החובות של הקיבוצים. לומר כי כל חבר קיבוץ, כזה שבקושי מספיק לו התקציב לצרכיו היומיומיים, קיבל מתנה של 170 אלף דולר זה לעשות עוול נורא לכל חבר קיבוץ באשר הוא.

* יש ארגונים וגופים אחרים בישראל (כמו עיריות ורשויות מקומיות) שלהם מחקו חובות גדולים. האם מישהו טוען כי תושביהם קיבלו את הכסף הזה במתנה?

* הצגת חברי הקיבוצים כבעלי זכויות יתר יש בה שמץ של השמצה. הידעת כי חבר קיבוץ אשר פוטר ממקום עבודתו אינו זכאי לדמי אבטלה מהביטוח הלאומי, אפילו ששולמו עבורו דמי הביטוח במשך כל שנות עבודתו" ?

תגובת חבר קיבוץ יפתח

הקורא חנן סבר מקיבוץ יפתח כתב לי (2006):

* המדיניות הכלכלית של כל ממשלות ישראל זרקה את החקלאות לשולי הדרך. האנשים שעסקו בה, פיתחו אותה ועשו אותה לתפארת המדינה, שקעו בחובות והגיעו לפשיטת רגל ולחובות עצומים.

* בעקבות תהליך זה לא מעט חקלאים מהסקטור המושבי סיימו את חייהם על ידי כדור בראש, כדי לא ליהפך לטפילים ולפושטי יד.

* חלק מהקיבוצים משכירים אולמות שמחה ומרכזי שעשועים. הם גם משכירים דירות ומפתחים ענפי תיירות. מה רע בזה?

* גם הקיבוצים היושבים קרוב לערים לא "הפסיקו מזמן להיות קיבוצים אלא מפעלי נדל"ן" כפי שכתבת. הרבה מהקיבוצים עובדים בזמן האחרון שינויים אירגוניים ואין בזה הבדל בין קיבוצים היושבים קרוב לערים או יושבים בגבול הלבנון.

* ייתכן ובסוף התהליך הם יפסיקו להיות קיבוצים ויהפכו לישובים קהילתיים. לומר על כל זה שהם מעכשיו מפעלי נדל"ן זהו חטא חמור לאמת.

נדל"ן שנקנה בדם

* הקיבוצים שלדעתך "ממתינים למיליארדים שייפלו לידיהם מהפיכת הקרקע הלאומית עליה הם יושבים לקרקע שעליה בונים מגדלי דירות" הם הם שהפכו את הקרקע הזאת ל"מפעלי נדל"ן"

* קיבוצים כמו מעברות ומשמר השרון ורמת הכובש ובית אורן ואלונים ורמת רחל וחניתה – שכיום קרקעותיהם בעלות ערך נדל"ן גבוה, לא התיישבו במקומותיהם למטרת נדל"ן.

* הם התיישבכו שם כיוון שלא היה מישהו אחר שהעיז להתיישב שם. אלה היו מקומות מבודדים עם קשיי תחבורה וקרקע טרשית ועוני של כמעט רעב.

* במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הם היו נתונים להתקפות כמעט לילה לילה ושילמו על ישיבתם שם במחיר דמים כבד. הודות לישיבתם האמיצה ורבת הסבל במקומות אלה, הקרקע הזאת כיום בידינו והודות לישיבתם שם התאפשרה התיישבות שלמה של עיירות והתרחבות הערים.

* רמת רחל עמדה במלחמת העצמאות בחזית שהגנה על ירושלים מדרום והודות לעמידתה וחבריה שנפלו במערכה יכולה גם כיום ירושלים להתפשט ולהגיע אליה ובכך להעלות את ערך הנדל"ן של קרקעותיה.

* הנדל"ן שאתה מדבר עליו נקנה לא בכסף אלא בדם. זכות הקיבוצים האלה לתמורה הגבוהה של הנדל"ן הזה נקנה במאמץ, בסבל, בדם ובייסורים.

חובות הקיבוצים ומניות הבנקים

*הקיבוצים מעולם לא "שחו בכסף" כדבריך והתמיכה שהם קיבלו מהמדינה והמוסדות המיישבים מעולם לא הספיקה. הם נאלצו להתמודד עם קשיים שכיום אפילו לא מזכירים אותם.

* המדינה  הוציאו הון תועפות לכיסוי ההתעשרות הקלה של הבנקים בויסות המניות ואיש לא פצה פה וצפצף. מחיקת חובות הקיבוצים לא הגיעה אפילו לחלק מזה.

* כמה מפעלים פושטים את הרגל בכל שנה? מי יודע מזה? הבעלים נעלמים או נשכחים. הקיבוץ הוא הגוף היחיד בארץ שנושא עליו את חובות כשלונותיו לכל חייו.

* אם המדינה תומכת בהסדר חובות אלה על חשבונך כדאי שתבדוק עוד כמה דברים שהמדינה משלמת עליהם.

עד כאן דברי הקורא חנן סבר מקיבוץ יפתח. 

הערה: מאמר זה מבוסס בחלקו על מאמרים בנושא שפרסמתי במהלך השנים ועל תגובות שקיבלתי על מאמרים אלה

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי

http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים

http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים

http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית

http://www.zeevgalili.com/?p=11316

משמעות המלה כיבוש

http://www.zeevgalili.com/?p=441