– מאת משה נגבי –

 משה נגבי ז"ל הלך לעולמו 26.1.18

והרי גם זאת ידענו, שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרנסים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים ברבים".

השופט מישאל חשין בדעת המיעוט בפרשת אבי גולן1

האם ניתן וראוי לשלול את זכותו של מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – או נאשם בעבירה כזאת – לשלוט בתכנים המתפרסמים בעיתון, תוך ניצול מעמדו כעורכו הראשי של אותו עיתון או מכוח היותו בעליו? ובמילים אחרות: האם ניתן וראוי לפסול מורשע או נאשם כזה מלשמש מו"ל פעיל ו/או עורך ראשי של עיתון? ואם כן – האם יש טכניקה משפטית וחקיקתית האפשרית והראויה מבחינה קונסטיטוציונית וערכית לעשות זאת?  למרבה הצער אין אלה שאלות תיאורטיות ואקדמיות גרידא, שכן עורך ומו"ל כבר הואשמו והורשעו אצלנו בעבירות חמורות.

.

הרשעה אינה מונעת בעלות על עיתון

כידוע הדין בישראל מחייב אדם המבקש להוציא לאור עיתון להצטייד ברשיון מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים.3 ואולם בניגוד לדין החל על מבקשי זיכיון בתחום התקשורת המשודרת,4 אין הדין החל על העיתונות הכתובה מציב מחסום בפני מי שנאשם או הורשע בעבירה שיש עימה קלון, לבקש ולקבל רישיון, וכך להיות למו"ל השולט בעיתון. רק מו"ל שהורשע ב"דיבת הסתה" כלפי השלטון, ושהופעת עיתונו הופסקה בצו בית המשפט שהרשיע אותו, מנוע מלקבל רישיון לעיתון אחר. כל הרשעה אחרת בכל עבירה שהיא – חמורה ככל שתהיה – איננה מונעת מן המורשע להיות בעלי עיתון ולנהל אותו. שונה המצב לכאורה לגבי עורך העיתון: הדין קובע שלא יינתן רישיון לעיתון אלא אם כן הצהיר העורך המיועד לאותו עיתון, בשבועה, "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנדון עליה לפי פסק דין סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". יחד עם זאת ראוי לציין שלשר הפנים הוענק שיקול דעת לוותר על דרישה זו ולאפשר גם לעבריין מורשע כזה לשמש כעורך.5

הציות למועצת העיתונות וולונטרי

תקנון האתיקה העיתונאית של מועצת העיתונות מחמיר הרבה יותר, ומסמיך את בית הדין לאתיקה של המועצה להורות לפסול לכל "עבודה עיתונאית" (ובכלל זה, כמובן, לתפקיד עורך) את מי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש בה "קלון למקצוע העיתונאות".6 התקנון אף מסמיך את בית הדין לאתיקה לצוות על השעייתו מעבודה של כל עיתונאי (לרבות עורך) אשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירה כזאת. ואולם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ובתי הדין של המועצה אינם מעוגנים בדין, והציות להם וולונטרי לחלוטין.

קושי קונסטיטוציוני

ברור שפסילת עבריין מלשלוט בתכני עיתון (בין כמו"ל שלו, בין כעורכו הראשי) מעוררת קושי קונסטיטוציוני שכן היא פוגעת בשתיים מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם ואזרח: חופש העיסוק וחופש הביטוי והעיתונות. איסור על בעליו ומו"ל של עיתון, שהורשע בדין, להמשיך ולשלוט בו, פוגע לכאורה גם בזכות הקניין שלו. אם הפסילה היא כבר בשלב כתב האישום, יש בכך לכאורה גם ענישה קשה ובעייתית של מי שעודנו בחזקת חף מפשע. חופש העיסוק וזכות הקניין נהנים ממעמד חוקתי במשפטנו בהיותם מעוגנים בחוקי יסוד. חופש הביטוי אמנם איננו מעוגן במישרין ובמפורש בחוק יסוד (והכנסת אף סירבה עד כה לאמץ חוק יסוד או אפילו חוק רגיל שיכיר בחופש הביטוי), אם כי יש פרשנים ואף שופטים הרואים בו חלק אינטגרלי מ"כבוד האדם" הנהנה מעיגון כזה.7 אך גם מי שאיננו מוכן לאמץ פרשנות זו, מכיר בחיוניותה של הזכות לחופש הביטוי והעיתונות בדמוקרטיה, ובתחולתה במשפטנו, אף ללא עיגון סטטוטורי. ואכן בג"ץ הכיר בה כבר לפני יובל שנים ויותר כ"זכות עילאית",8 ושופטיו רואים בה מאז יסוד-מוסד בתרבותנו ובמסורתנו המשפטית.9

פרשת האסיר אבי גולן

ככלל נראה שעבריינותו של אדם – חמורה וקשה ככל שתהא – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו הבסיסיות , ובכלל זה הזכות לעסוק ולהתבטא בעיתונות, מעבר למתחייב מהעונש שגזר או עתיד לגזור עליו בית המשפט. ואכן בית המשפט העליון קבע בשעתו, בפרשת האסיר אבי גולן,10 שאפילו עבריין מועד ומסוכן, שנידון לכמה וכמה תקופות מאסר ארוכות, נהנה מזכות חוקתית להתבטא בעיתונות ואף לפרסם בה טור קבוע. אכן בפרשה זו – כמו בלא מעט פרשות אחרות – היה השופט מישאל חשין במיעוט. הוא סבר, בניגוד לדעת עמיתיו השופטים אליהו מצא ודליה דורנר, שניתן לשלול זכות זו מהאסיר גולן, אך גם הוא נימק זאת לא בעבריינותו של האסיר כשלעצמה, אלא בהשלכה הקשה שעלולה להיות לפירסומיו העיתונאיים, ולעוצמה ולמעמד שאלה יעניקו לו, על היכולת לקיים את הסדר והמשמעת בבית הכלא. ואמנם נדמה שפסילה גורפת של עבריין לשמש בכל "עבודה עיתונאית" – כפי שמאפשר כאמור תקנון האתיקה – היא בלתי מידתית ולפיכך גם בלתי חוקתית.

כוחם של מו"ל ועורך מושחתים

אך לא כך בהכרח פסילתו של עבריין לשמש כעורך או מו"ל. כידוע גם "זכות עילאית" צריכה להתפשר לעיתים עם זכויות ואינטרסים אחרים, וגם בזכויות המעוגנות, במפורש או מכללא, בחוק יסוד מותר לפגוע באורח מידתי ולמען תכלית ראוייה.11 האם ניתן לטעון שהשמירה על נקיון הכפיים (וכתוצאה ממנו – נקיון הדעת) של השולטים בתוכני העיתונות, היא בבחינת "תכלית ראוייה" כזאת?
כאשר העבריין הוא מו"ל או עורך ראשי, להבדיל מעיתונאי "סתם", ניתן ואף ראוי להציב על כפות המאזניים אל מול זכויותיו שלו, את חופש הביטוי והעיסוק העיתונאיים של כל העיתונאים המועסקים אצלו, ובעיקר את זכות ציבור קוראי עיתונו לדעת. שכן בכוחם של מו"ל ועורך ראשי מושחתים להנחית מכה אנושה ואף קטלנית על הזכויות האמורות ואף להשחית את עובדי העיתון כולו ובעקבותיהם את השיח הדמוקרטי בישראל. הפסיקה אצלנו העניקה למו"ל את הכוח להכתיב – בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות העורך (ובל נשכח שגם המו"ל עצמו יכול להיות העורך) – מה יתפרסם ומה לא יתפרסם בעיתון. כדברי בית הדין הארצי לעבודה: "רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".12 בה-במידה יכול כמובן הבעלים, בעצמו או באמצעות העורך עושה-דברו (ובג"ץ קבע, ברוב דעות, כי העורך אכן חייב לעשות את דברו13) לאסור על כתב לפרסם את אשר הוא יודע וחושב. דבריו המפוכחים של השופט מישאל חשין בפרשת האסיר אבי גולן, "שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרסמים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים לרבים"14 נכונים ותקפים כמובן גם בעולם שמחוץ לחומות הכלא.

עיתונאי שפיו נחסם

בית הדין הארצי לעבודה אמנם גרס כי אין בשליטה ללא מיצרים של המו"ל והעורך בנכתב בעיתון פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי, משום ש"עיתונאי שעורכו סירב לפרסם את פרי עטו רשאי למצוא לו בימה אחרת, או להקימה". אלא שבמציאות הכלכלית-הריכוזית שבה פועלת היום התקשורת, העצה לעיתונאי שפיו נחסם בידי השולטים בעיתונו, או שנדרש במצוותם לכתוב ולחתום על אשר איננו מאמין בו, "למצוא בימה אחרת או להקימה"15, נשמעת כלעג לרש. כדברי הפובליציסט והעורך הוותיק, חתן פרס ישראל לעיתונאות, שלום רוזנפלד, "כאשר יותר ויותר עיתונים מתרכזים בפחות ופחות ידיים, שוב לא יכול עיתונאי 'סירובניק' למצוא בנקל, אם בכלל, בימה אלטרנטיבית. בוודאי לא יצליח להקים לעצמו כזאת בנסיבות של התחרות החריפה, כמעט חסרת המעצורים בין כלי התקשורת הקיימים – תחרות שמעלה מעלה-מעלה לא רק את הוצאות הקמתו של עיתון חדש, אלא מוליכה בעקיפין לסגירת עיתונים קטנים וחלשים קיימים. לשון אחר: אפילו יש לו כבר היתר של בית דין לרעות בשדות זרים בעת צרה לו, הרי למעשה לא יכול העיתונאי ליהנות ממנו ולהשתמש בו".16

שוק הרעיון הבלעדי

אמנם באחרונה גברה ההכרה, גם בקרב בכירי שופטינו, בפגיעת כוחם הבלתי מסוייג של השולטים בעיתונים בחופש הביטוי של העיתונאים (וכתוצאה מכך בזכות קוראיהם למידע מהימן). הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר התריע, בדעת מיעוט, ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות עלול להפוך ל'שוק הרעיון הבלעדי'… הדעה שהובעה … לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם."17 הנשיא אהרן ברק אף הציע, בהרצאה פומבית,18 לשקול דרכים להגביל את הכוח האמור (למשל על ידי החלת חובות מתחום המשפט הציבורי על העיתונות הכתובה הפרטית) – אך למרבה הצער, המצב המשפטי והחקיקה והפסיקה האופרטיבית בנושא נותרו כשהיו.

  כוח מוחלט משחית לחלוטין

כוח כידוע נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין, ומכתם זה תקף בוודאי גם לגבי כוחם המוחלט של המו"ל והעורך לשלוט בעיתון; והוא אף תקף שבעתיים כאשר הללו עבריינים. במקרה כזה הרי יש להם אינטרס אישי מובהק, לעיתים ממש קיומי, בניצול העיתון להעלמה, לגימוד או להלבנה של שחיתותם ולקעקוע מעמדן של רשויות החוק הנאבקות בשחיתות. אליקים רובינשטיין התלונן בפומבי בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, כי "נאשמים בעלי כוח וממון … עושים שימוש בתקשורת נגד המערכות הממונות על אכיפת החוק" וכי "יש בהחלט בכלי תקשורת מסוימים ניצול בוטה של תמימותו של הציבור לשירות אינטרסים של בעלי כלי תקשורת או העומדים בראשם… חלק מהביקורת הנשמעת [על רשויות האכיפה – מ"נ] הוא מאת האינטרסנטים".19 כלומר לא רק ההיגיון אלא גם הניסיון מוליך לחשש, שקיימת סכנה מוחשית, שתחת ניהולם של מו"לים ועורכים עבריינים (או אפילו נאשמים בעבריינות) העיתונות תחתור במזיד תחת אשיותיו של שלטון החוק. לא מיותר לאזכר בהקשר זה שבית המשפט קבע במשפטו של מי ששימש כיושב ראש מועצת המנהלים של עיתון "מעריב", כי הוא ניצל את "עוצמתו התקשורתית" כדי לשבש הליכי משפט פלילי שהתנהל נגד בנו, ולנהל "מלחמה פסיכולוגית" באחד מעדי המדינה באותו משפט.20

מי בא לחתונת נמרודי

לכן כאשר עבריינים מנהלים כלי תקשורת חשוב, קל להם להתרועע ולרקום קשרים הדוקים עם אישי מדינה ומחוקקים. הרי שום פוליטיקאי איננו יכול לעצמו להחרים ולהתנכר אל מי ששולט בבימת תקשורת מרכזית. ואכן כאשר התחתן בעל השליטה ב"במעריב" זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסרו בעקבות הרשעתו (הראשונה) בעבירות שיש עימן קלון, השתתפו באירוע ראש הממשלה דאז ושני מועמדים אחרים לראשות הממשלה. קשרים חברתיים מסוג זה בין עבריינים לממסד השלטוני והפרלמנטרי עלולים להקל על השחתתו של הממסד, אך במציאות שבה בימה תקשורתית מרכזית עלולה להישלט (וכאמור כבר נשלטת) על ידי פושעים, מימושם הוא, כאמור, כמעט הכרחי ובלתי נמנע.

השפעה ממארת לשליטת עבריינים בעיתון

ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על ההשפעה הממארת שיש לשליטת עבריינים בעיתון על התרומה הקריטית שאמורה העיתונות לתרום למלחמה בשחיתות בכלל ובשחיתות בצמרת בפרט.22 חשיפתם התקשורתית של מעשים נלוזים ושל חשדות למעשים כאלה, הוצאתם לאור פשוטה-כמשמעה, היא לא פעם הערובה הטובה ביותר, ולעתים היחידה, לכך שהם ייחקרו כראוי, וידועה בהקשר זה אמרתו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". אך יש יסוד לחשש עיתונות הנשלטת בידי עבריינים לא רק שלא תטיל את אלומת האור המחטא אלא עלולה להגיף את התריסים.

השופט אהרן ברק ציין בהרצאתו הנזכרת לעיל,23 כי מי ששולט בעיתון "שולט על נכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי; על כן עליו לפעול …מתוך חובת אמונים". האם פושע, או נאשם בפשע, מסוגל לעמוד בחובה הזאת? השופט ברק ועמיתיו בבית המשפט העליון קבעו בשעתם שיש לפסול עבריינים, ואפילו "רק" נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מלשאת בתפקידים בכירים, הנושאים עימם חובת אמונים כלפי הציבור, בנימוק שמי שמחזיק בהם חייב להקרין "יושר ויושרה" שישמרו את אמון הציבור בתפקודו.24 האם אין זה סביר לגרוס שמי ששולט בשוק המידע והדעות שביסוד הדמוקרטיה ובכך מעצב את דעת הקהל, חייב אף הוא להקרין "יושר ויושרה" כאלה?

להרחיק עבריינים מעמדות שליטה

ניתן למצוא אפוא טעמים מצויינים לא-מעטים להרחיק עבריינים ואפילו נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מעמדות שליטה בעיתונות. אין די בהרחקתו של עורך שסרח (כפי שמאפשרת, כמתואר לעיל, בנסיבות מסוימות, פקודת העיתונות), שכן, כפי שהובהר לעיל, על פי הפסיקה, בעל השליטה המכרעת (גם על העורך) הוא בעלי העיתון. ואכן זו הייתה גם דעת רוב חברי הוועדה הציבורית שמינו שר המשפטים ושר הפנים, בשנת 1996, לבדיקת ההסדרים החוקיים בענייני העיתונות בישראל ("ועדת צדוק").25 הם ציינו כי "מוכרים מצבים בהם המוציא לאור או בעל השליטה בעיתון מכהנים בפועל, גם אם לא באופן פורמלי, כעורכי-על של העיתון".26 הוועדה המליצה אפוא לקבוע בחוק כי לא יוכל לערוך עיתון או לשלוט בו מי שעבר עבירה שיש עימה קלון הפוסל אותו לנהל עיתון. יחד עם זאת הוועדה סייגה את המלצתה בשני סייגים: ראשית, האיסור יחול רק לאחר שהמו"ל או העורך הורשעו הרשעה סופית (רק חבר יחיד בוועדה – כותב השורות האלה – תמך באפשרות של השעייה על סמך כתב אישום בלבד); שנית, האיסור יחול רק לגבי עיתונים רבי תפוצה, קרי: כל העיתונים היומיים, ובנוסף עיתונים אחרים שמופצים לפחות ב-5000 עותקים.27 ראוי גם לציין שהוועדה המליצה ( הן מטעמים פרגמטיים והן מטעמים חוקתיים של הקפדה על פגיעה מידתית בזכות הקניין) שלא לנשל את בעל השליטה מבעלותו על העיתון, מניותיו ורווחיו, אלא רק מיכולת השליטה וההשפעה על המתרחש בעיתון פנימה. על פי המלצות הוועדה, בית המשפט שהרשיע את המו"ל וקבע כי יש בעבירתו קלון הפוסל אותו לניהול עיתון, ימנה נאמן מטעמו שיקבל את כל סמכויות דירקטוריון העיתון וגם את הסמכות למנות (ולפטר) את העורך.

הח"כים חששו להסתכן

נראה שגם בסייגים האמורים היה ביישום המלצות "ועדת צדוק" כדי לתרום תרומה מכרעת למניעת סכנת הסיאוב בצמרת העיתונות והשלכותיו הקשות על חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, שלטון החוק וכפועל-יוצא מכל אלה – על חוסנה ועתידה של הדמוקרטיה בישראל. אלא שהשרים אשר להם הוגש דין-וחשבון הוועדה לא פעלו ליזום חקיקה ליישומו. כאשר הגישו שתי סיעות קטנות בכנסת28 חקיקה כזאת מטעמן, היא נפלה כבר בשלב הקריאה הטרומית.29 רק 14 ח"כים תמכו בה, כחמישים התנגדו, והשאר נעדרו מן ההצבעה. מותר לשער שרוב הח"כים פשוט חששו להסתכן בסכסוך עם בעלי השליטה בעיתונות, שכן הללו עלולים להתנקם בהם בכך שיורו לעיתונאים המועסקים אצלם להתעלם מפועלם או להכפישם. כלומר יש חשש סביר שהמלצות "ועדת צדוק" נפלו קורבן לאותה סכנת השחתה שאותה ביקשו למנוע.

הסיאוב בעיתונות ובדמוקרטיה יימשכו

גורלן העגום של המלצות "ועדת צדוק" טומן כמדומה בחובו לקח חשוב: גם אם הסוגיה של פסילת עבריינים מלשלוט בעיתונות איננה, כמצוין בפתח המאמר, אקדמית גרידא, הרי מימושה של הפסילה הזאת נראה כאופציה תיאורטית לחלוטין. יש כאן בעצם מלכוד: על מנת לנטרל בחקיקה את הכוח המשחית של מו"לים ועורכים מושחתים צריכים מחוקקינו להתעמת עם כוח זה ומכך רובם חוששים. על החשש הזה יכול לגבור רק חשש אחר – החשש מן הבוחר, אך כדי שיתקיים חשש כזה צריך שלבוחרים בכלל יהיה איכפת מהשחתת העיתונות ושהם יהיו בכלל מודעים להשחתה ולהשלכותיה הקשות. ואולם כדי שמודעות ואכפתיות כאלה יתעוררו – יש צורך שהעיתונות תעסוק בסוגייה, ואילו עיתונות הנשלטת בידי מושחתים מן הסתם לא תעשה זאת. כל עוד לא יפוצח המלכוד הזה – רב החשש שהסיאוב בעיתונות ועימו סיאובה של הדמוקרטיה שלנו רק יעמיקו

הערות שוליים

1. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
2. עופר נמרודי, שהיה המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הורשע ונשלח לכלא פעמיים: בשנת 1998 הוא הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון ב-22 עבירות על חוק האזנת סתר ובעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ולקנס של 1,100,600 ₪; ראו: ת"פ (שלום-ת"א) 5880/95 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי (גזר הדין ניתן ביום 2.7.1998); בשנת 2001 הוא הורשע בהסדר טיעון בשיבוש מהלכי משפט, במירמה ובהפרת אמונים, בהטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד ונידון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ועוד עשרה חודשים של העונש המותנה ממשפטו הראשון; בית המשפט העליון אישר את גזר הדין; ראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי דינים עליון סב 929. אביו, יעקב נמרודי, שהיה אף הוא המו"ל של "מעריב" הורשע בשנת 2002 בקשירת קשר לביצוע פשע, בהטרדת עדים, בשיבוש מהלכי משפט ובקבלת דבר במירמה ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל (לריצוי בעבודות שירות), לעשרה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 100,000 ש"ח ראו ת"פ 1463/01 (שלום-ת"א) מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ואריה קרישק דינים שלום יט 569. יעקב ועופר נמרודי היו בעת ביצוע עבירותיהם, ונותרו גם לאחר הרשעותיהם, בעלי השליטה בעיתון "מעריב".
   משה ורדי , שהיה עורך ראשי של "ידיעות אחרונות", הורשע בשנת 1998 בשתי עבירות על חוק האזנת סתר ונדון לחודשיים מאסר על תנאי ולקנס של 4000 ₪.
3. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
4. חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן-1990, סעיף 41.
5. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
6. בית הדין לאתיקה השתמש בסמכות זו ופסל את עופר נמרודי בעקבות הרשעתו הראשונה מ"להיכלל בקרב קהילת העיתונות בה פגע ועליה השליך ברגל רמה מלוא חפניים של חרפה וקלון"; ראו ההחלטה בתיק 85/98 מועצת העיתונות נ' מר עופר נמרודי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א, 1999) 33. יש לציין שעוד לפני הדיון בבית הדין, ובעקבות הגשת כתב האישום הפלילי נגדו, פרש עופר נמרודי ממישרת העורך הראשי בעיתון. לעומת זה קבע בית הדין לאתיקה שלא היה קלון בעבירותיו של עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי; ראו החלטה בתיק 86/98 מועצת העיתונות נ' משה ורדי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א,1999) 38.
7. ראו למשל דברי השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 156-157 ; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 280.
8. בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים פ"ד ז 871, 878.
9. לפיתוח תפיסה זו ראו א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנז) 223.
10. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136.
11. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8; חוק יסוד חופש העיסוק, סעיף 4.
12. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גואנה יחיאל פד"ע כז 436, 451.
13. זו דעת שופטי הרוב בבג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529. הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר אמנם סבר אחרת אך הכיר בסמכות המו"ל להדיח ולהחליך עורך סרבן.
14. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
15. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז 436, 452.
16. ש' רוזנפלד "מו"ל אחר" קשר מס' 16, 2.
17. בג"צ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2)529, 542-543 .
18. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 240-245.
19. ראו דיווח של העיתונאי גדעון אלון על דברי היועץ רובינשטיין, הארץ 26.11.00, והודעה לעיתונות מס' 1796 של דובר משרד המשפטים, עו"ד עידו באום מיום 4.4.01.
20. לפרטי השיבוש ו"המלחמה הפסיכולוגית" ראו התיאור והדיון המפורט של השופט דוד רוזן בת"פ (שלום ת"א)1463/01 מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ןאריה קרישק דינים שלום יט 569 .
21. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
22. להרחבה בסוגיית התרומה הזאת וחיוניותה ראו מ' נגבי כסדום היינו –במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות (ירושלים-2004), 88-115.
23. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 841 .
24. ראו, בין היתר, בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2) 229; בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 426; בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441. לניתוח ביקורתי של הפסיקה בנושא זה ראו ח' כהן "כשרותם של משרתי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ד) 265; "הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב (תשנ"ו) 403.
25. חברי הוועדה היו הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים י' צדוק (יו"ר), פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, משה נגבי, פרופ' זאב סגל ופרופ' עמוס שפירא. הציטוטים והאיזכורים להלן הם מהנוסח הרשמי שהוגש לשר המשפטים ולשר הפנים – דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (ספטמבר 1997), (להלן – דו"ח ועדת צדוק).
26. סעיף 122 לדו"ח "ועדת צדוק".
27. סעיפים 106, 125, 195 לדו"ח "ועדת צדוק".
28. את החקיקה יזמו ח"כ זהבה גלאון ממרצ וח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש.
29. שתי הצעות החוק – חוק לתיקון פקודת העיתונות (כשירות עורך ומינוי נאמן) התשנ"ט-1999 וחוק הגנה על חופש העיתונות התש"ס-1999 – נידחו ביום 14.11.2002.

 

========================================================================

על משה נגבי ומאמרו

מאמר זה של המשפטן משה נגבי פורסם לראשונה בקובץ מאמרים שראה אור ב-2009 לכבודו של המשנה בדימוס של ביהמ"ש העליון, מישאל חשין (ספר מישאל חשין, בעריכת אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל) בהוצאה לאור של לשכת עורכי הדין.
אנו מודים למשה נגבי על  הסכמתו לפרסום המאמר כאן, מאמר שהיום הוא אקטואלי יותר מאשר בעת שנכתב.

נגבי משמש כמרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד בחוגים למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב וביחידה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה. הוא מרצה במכללה לפיקוד ומטה של משטרת ישראל, במכללה לביטחון לאומי ובמדרשה לקצינים בכירים של צה"ל. ספריו ומאמריו מצוטטים בפסקי דין, באקדמיה, ובאמצעי התקשורת.

למד משפטים באוניברסיטה העברית וסיים שם תואר שני‏‏. עבד בפרקליטות המדינה, והיה בשנים 1975-1976 מתמחה אצל השופט מישאל חשין, ששימש אז כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא ביקש לציין כי הקדיש מאמר זה לשופט חשין  מתוך הכרת תודה על ההשראה "שעודני מקבל מחוכמתו, מידענותו ומחום ליבו".

 עוד במהלך לימודיו ב-1969 התקבל לעבודה כעורך חדשות בקול ישראל, ומאז הוא עובד ברשות השידור. ב-1981 החל לערוך ולהגיש את התוכנית "דין ודברים", העוסקת בענייני משפט וזכויות אדם. בין השנים 1982 – 1988 כתב בעיתון חדשות. ב-1997 היה עמית מחקר במרכז שורנסטיין לתקשורת ומדיניות ציבורית, באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

במשך 8 שנים כתב טור בשם "חוק וסדר" בעיתון מעריב. באפריל 2001 פוטר מהעיתון על רקע סירובו להיענות לדרישת עורכיו לכתוב פרשנות ביקורתית על מהלכי הפרקליטות בעניין זיכויו של אביגדור קהלני, שהיה ספיח לפרשת נמרודי. פיטוריו עוררו סערה ציבורית וגרמו להתבטאויות חריפות של עיתונאים ואנשי ציבור נגד המהלך.

 

ספרים שכתב

כבלים של צדק (1981).
נמר של נייר (1985), ספרית פועלים.
מעל לחוק (1987), עם עובד.
חופש העיתונות בישראל (1995), מכון ירושלים לחקר ישראל.
כסדום היינו (2004), הוצאת כתר.