דרכו של אמנון לורד מן השמאל ההזוי אל הקול הצלול של הציונות השפויה

אחי נהרג במלחמת ההתשה וכשהשמאל התחיל להשמיץ את יוני נתניהו כדי להכפיש את ביבי, נדלקה אצלי נורה אדומה" * "בקיבוץ בו נולדתי היתה ספריה עשירה. אבל לא יכולת למצוא שם את כתבי ז'בוטינסקי. ועל אורי צבי גרינברג ידענו רק שהיה פשיסט" * "בשלב מסוים הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ושורש הזהות שלי" * סיפור ישראלי על האל שהכזיב

 

אמנון לורד הוא אולי הדובר המוכשר ביותר והצלול ביותר של המחנה הלאומי-ציוני. אך קולו הוא כקול קורא במדבר. התקשורת השמאלנית ברובה המכריע חסומה בפניו ומתעלמת ממנו. הטור שלו ב"מקור ראשון" נקרא אמנם בשקיקה על ידי אלפי קוראים מעריצים.אך זהו קהל הבית של האוהדים המשוכנעים. לציבור הרחב מגיע קולו בעקיפין, טיפין טיפין, בראיונות נדירים ברדיו ובטלוויזיה ובציטוט מאמריו על ידי אתרים שונים.

[תוספת ינואר 2018 – המצב השתנה מאז הפך לורד לכותב בכיר ב"ישראל היום", העתון הנפוץ במדינה וקולו מגיע לקהל רחב]

מצב זה הביא אותי לבקש מאמנון חברי  לפרסם את מאמרו על כנס"האנטישמיות החדש" שהתקיים באוניברסיטת חיפה. על ידי כך הגיע קולו לציבור רחב המגיע לאתר "היגיון בשיגעון" בעיקר באמצעות החיפוש בגוגל, אלפי חברים בפייסבוק וקהל מסור של מנויים.

חזה את מלחמת אוסלו

לאלה שאינם מכירים מקרוב את אמנון לורד אני מביא כאן ראיון שקיימתי עמו בשנת 2003 לרגל פרסום ספרו "מלחמה בבית".

 

בין היתר כתב בספר: "השבוע שמעתי מכמה אנשים, ללא הגדר פוליטי מיוחד, שהם מרגישים כי העניינים מתגלגלים למלחמה. פשוט עניין של רגישות לוויברציות שבשטח"…

על הספר כתבתי אז: "ולמקרא דברים אלה בא לך לזעוק. איפה היו כל הפרשנים והאסטרטגים והמוחות האנליטיים שהובילו את המדינה אל התהום בה נקברו עד כה כאלף יהודים. מדוע לא שמעו הם את הוויברציות שבשטח והמשיכו להשלות את עצמם ואת העם כולו במקסם 'תהליך השלום'."

ניתוחים מבריקים

כוחו של אמנון לורד בניתוחים אינטלקטואליים מבריקים, בניסוח אנדרסטייטמנטי של אמירות קשות, בהתמצאות טובה בכל נושא שהוא עוסק בו. ומעל לכל, כוחו של אמנון לורד בניתוח האסון שהמיט השמאל על מדינת ישראל. הוא מצליח לחדור ולנתח את המנטליות המעוותת של השמאל, לחשוף את חולשותיו ולהכות בו ללא רחם. הוא מכיר אותם כי הוא בא משם.

קריאת הספר עוררה בי סקרנות לגבי אישיותו של אמנון לורד ולרקע שהביא אותו למעמדו הנוכחי של בעל הקול הצלול ביותר במחנה הציוני לאומי.

הסקרנות היא גם של ידיד ועמית למקצוע. מזה זמן רב אני תמה כיצד שנינו, שבאנו מקצוות רחוקים כל כך, נפגשים באותו צומת אידאולוגי. אני באתי ממשפחה שומרת מצוות בת הישוב הישן. אמנון בא ממשפחה של מקימי קיבוץ של השומר הצעיר. הוריי שמרו מצוות. בקיבוץ שלו לא פתחו סידור מעולם. אני הייתי בבית"ר והוא התחנך בשומר הצעיר. אני כתבתי אולי את המאמר הראשון ב"ידיעות אחרונות" שניבא את המהפכה שמחולל גוש אמונים, אמנון לורד הלך להפגנות נגד ההתנחלויות.

רק בהיותו בסביבות גיל 40, החלים אמנון לורד מן המחלה השמאלנית, שאצלו הייתה מחלה מולדת. איזה תהליך עבר עד שניפץ את אלילי בית אבא?

רשות הדיבור לאמנון.

"נולדתי בקיבוץ עין דור של השומר הצעיר שלמרגלות התבור. אבי היה חבר השומר הצעיר בעיירה רובנה, שהייתה בתחום הכיבוש הרוסי בפולין. הוא הצליח להימלט, ממש בדקה האחרונה, בספטמבר 1939. כאן נמנה עם מקימי קיבוץ עין דור.

"בילדותי הקיבוץ חי בדלות איומה אבל לא חסכו שום דבר מן הילדים. ההורים גרו בצריף של חדר וחצי. אני גדלתי בבית הילדים שהיה יחסית מפואר. החיים בתוך קבוצה כזו היו מימוש האידאל הקומוניסטי פר אכסלאנס. המשפחה שלך זו הקבוצה. למחנך יש לא פחות מעמד מאשר להורים שלך.

 

"כל מה שבחוץ נראה לך מוזר ואתה חש רגשי עליונות כלפיו. זה סוג של אגוצנטריות מדהימה. מחנכים אותך שאתה בתנועה הקיבוצית הכי טובה והתנועה הקיבוצית זה הדבר הכי טוב בעם ישראל וישראל זה הדבר הכי טוב בין האומות. התמונה הזו של 'אתה בחרתנו', שהיה כאילו נחלת בית"ר, היה מופנם עמוק אצלנו. אני זוכר עד היום שנסענו לטיול לאילת. חנינו בבאר שבע וראינו ליד האכסניה איזה מסדר של בית"ר. זה נראה לנו כל כך מוזר. מה זה? איך אפשר להיות בבית"ר. ידענו שיש בית"ר, אבל זה דבר שלא מתייחסים אליו.

"גם היום בשמאל – בעמודי הספרות והאמנות והפובליציסטיקה – אתה מוצא את ההתעלמות הזו. איציק לאור משקץ את גרוסמן ואת עמוס עוז. אבל לא מתייחס בכלל לישראל הראל או ליוסף בן שלמה, או לאריה סתיו או לאליקים העצני או לאמנון לורד. אנחנו לא רלבאנטיים בשבילם. אנחנו מחוץ לגלקסיה.

טרקטוריסט זה טוב

"היינו מאד ערניים למה שקורה בארץ. אבל העיתון היחיד היה 'על המשמר'. מגיל 13 בערך, מדי יום שישי, הייתי עושה מאמץ גדול כדי להשיג עיתון אחר. אחרי הלימודים הייתי נוסע, בטרמפ או באוטובוס עד לכפר תבור, או אפילו לעפולה, לקנות מעריב או ידיעות. וזה הבדיל אותי מאחרים.

 

"חינכו אותנו לעבודה. להיות טרקטוריסט טוב זה מעמד. האינטליגנאטים והארטיסטים (שחקנים ואמנים) לא היו במעמד מכובד. עם זאת ענייני תרבות היו מכובדים. בעין דור היו שני משוגעים לקולנוע ובתחום הזה לא היה קו מפלגתי. כל העולם היה פתוח לפניך. ראינו את פליני ואת גודאר בזמן אמיתי.

"היינו די פתוחים לעולם הגדול אבל הכל היה תחת שליטה. במסגרת החינוך מחליטים שבכיתה ח' או ט' תצא לשבוע להכרת החברה בישראל. אני עם עוד שניים שלושה נסענו למושב. זה היה נהלל. באותה תקופה לשלוח ילד לנהלל, מבחינה פוליטית, היה כמו לשלוח היום ילד לעופרה. המפגש עם משפחה כיחידה כלכלית נפרדת, שיושבת ליד שולחן האוכל אותו בישלה אמא היה מפגש עם הוויה זרה. אבל האמת היא שלא היה מגע אמיתי עם החברה הישראלית. רק כשהגעתי לצבא נפגשתי עם אנשים שונים ממה שהכרתי במסגרת הקיבוץ".

מכס על ספרים

"בקיבוץ הרבו לקרוא והייתה ספריה עשירה. אבל לא יכולת למצוא שם את כתבי ז'בוטינסקי. ועל אורי צבי גרינברג ידענו רק שהיה פשיסט ששנא את התנועה וקילל את משמר העמק. שכתב "אל טל ואל מטר עלייך משמר העמק".

 

מה שהיה בספרייה זה לא היה בדיוק צנזורה. זה היה מעין מכס. גם היום יש צנזורה במובן הזה ששלמה אבינרי וזאב שטרנהאל עומדים בשדה התעופה ואם נעשה האנשה לספרים אז הם אומרים כך: אתה הנכד של קרל מארכס, אפילו שקוראים לך פוקו, בוא תיכנס. אם קוראים לך הייק, אתה לא נכנס. עובדה שאנשים בארץ הכירו את השם פרידריך הייק רק בשלוש השנים האחרונות. [פרידריך היה כלכלן ואיש מדעי החברה בולט ואחד ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה. נודע כתומך מובהק של הקפיטליזם ועסק בכתביו במושג החירות. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974].

צבא, קולנוע, עיתונות

בצבא שרתתי במודיעין שרות חובה ושנה אחת בקבע. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית למדתי שנתיים וחצי קולנוע וטלוויזיה וחזרתי לאזור תל אביב. בשנים הראשונות אחרי שחזרתי עסקתי בעבודות פרילנס בקולנוע ופה ושם הייתי כותב לעיתונות. כשהופיע חדשות בשנת 1984 הצטרפתי לעיתון "חדשות" ואני אז בן 32.

 

מכאן ואילך מתחיל רצף העבודה שלי בעיתונות. הייתי מכין כתבה לשבוע ועובד בעריכה, תחילה בדסק החדשות ואחר כך במוסף אקטואליה. בחדשות עבדתי שבע שנים וכשנסגר עברתי לעיתון "תל אביב".

שמאלן כטבע שני

"לא עברתי בתקופה הזו שום תהליך אידאולוגי. הנושא של הקולנוע והעיתונות פרופר היה הדבר החשוב בשבילי. להיות בשמאל היה טבע שני. לא הייתי פעיל אקטיבית אלא חייל פשוט. הייתי מיודד עם ג'ד נאמן ובנובמבר 81 אני קופץ על האוטו, נוסע אתו ומצטרף להפגנה של "הוועד לסולידריות עם ביר זית". אחת ההפגנות הכי זכורות לי, מבין ההפגנות של "שלום עכשיו" שהשתתפתי בהן הייתה ביום העצמאות של 1983. ההפגנה התקיימה ליד התנחלות הר ברכה והגיעו אליה כעשרת אלפים איש.

"עם זאת, בעבודתי העיתונאית לא נתפסתי לעמדה השמאלנית הזולה שמסתכלת בצורה עוינת כלפי הצבא והמתנחלים. יש לי קבלות על כך שנהגתי בהגינות. עשיתי בזמנו כתבה על אריה סתיו לרגל הופעת "נתיב". שנים אחרי זה הזכיר לי סתיו כי הייתי הוגן כלפיו במה שכתבתי.

"משהו מעוות"

איני זוכר מתי בדיוק התחלתי לחשוב שמשהו מעוות במציאות שבה אני חי. נקודת ציון אחת היא העשור למבצע אנטבה. לכל אנשי השמאל כבר היה ברור אז שנתניהו הוא מנהיג העתיד של הימין. וזה התחבר פחות או יותר לכך שהחל מן העשור לאנטבה התחילו להתפרסם כתבות מכפישות על יוני נתניהו. המוביל בעניין הזה היה עיתון "חדשות". חשתי מנוכר והרגשתי שמשהו לא טוב קורה פה. משהו נבזי שלא ייאמן. אחי נהרג (במלחמת ההתשה בבקעה) והקטע הזה של התעלמות מכל דבר שיש בו איזה אלמנט של קדושה, או איזה אלמנט של כבוד, הדליק אצלי נורה אדומה.

 

לאורך התקופה נחשפתי ליותר ויותר דברים שנכתבו בעיתון הארץ בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים שהראו לי שאני מחובר לאנשים שכבר נמצאים בעמדה אנטי ציונית. יותר מזה. בשלב מסוים הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ושורש הזהות שלי.

"אמריקה או אושוויץ"

הופיע ספר של אלה שוחט על הקולנוע הישראלי ושם היא כתבה גם על הסרט "מגש הכסף", שאני כתבתי לו את התסריט. מתוך הקריאה בספר, אולי גם דברים שהיא אמרה, הבנתי שלאבא שלי היו שתי אופציות כדי להיות כשר בעיניה. או להגר לאמריקה או לקחת את הרכבת לטרבלינקה ולהישרף. אם הוא הצליח להגיע לארץ ישראל אז הוא קולוניאליסט. ואני כצבר שנולד פה אני יצור קולוניאליסטי ואני צריך להתכחש לשורש זהותי. זה היה כמו להחזיק זנב של נשל נחש ומתחיל למשוך. עם כל העמדות השמאליות שלי מעולם לא חשבתי שליהודי אסור להגיע לארץ ישראל והזהות שלי כמי שגדל פה זה דבר טמא שצריך להתכחש לו. בהדרגה התחלתי להיות ביקורתי כלפי כל הסביבה האידאולוגית הזו.

"סאדם חוסיין צודק"

בחדשות הייתי מאד חשוף לשמאל כזה. היו שם הרבה קומוניסטים. הם מחלחלים לכל מערכת עיתון. העיתונאי מירון רפפורט, שהיה אז ב"חדשות", אמר לי במהלך המלחמה: חכה חכה ותראה מה שהמשמר הרפובליקני של סאדאם יעשו לאמריקנים. אחרי זה הייתה לי שיחת טלפון עם איזו ידידה מהחוגים האלה. זה היה בזמן שכבר עפו טילים. תוך כדי דיבור היא אומרת: 'סאדם חוסיין צודק שהוא יורה טילים על ישראל'. אמרתי לה: גברתי אנחנו עמדנו אמנם יחד באי אלו הפגנות מול יצחק שמיר אבל אני היום מרגיש יותר קרוב אליו מאשר אלייך.

"ילדים משחקים באש"

"מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למסקנה שאני שייך לעולם מעוות? אני חושב שג'ורג' אורוול (מחבר "1984") צדק כשאמר שאנשי שמאל או אינטלקטואלים הם אנשים שמשחקים באש כמו ילדים, בלי לדעת מה זה. נהניתי מן המשחקים האלה. זה היה חלק מן ההוויה שאתה לא חושב עליה עד שזה מתחיל להיות קונקרטי. עד שנופלים טילים ואתה מתחיל להיות רציני ואתה אומר: איפה אני. אני בעד מדינת ישראל. גם אם אני בעד מדינה פלסטינית אני לא רואה בטילים הנורים עלי דבר צודק.

"התחיל אצלי תהליך של חשיבה ביקורתית . אבל ב-1992 הצבעתי לרבין ומאד שמחתי שהוא ניצח. אבל מן הרגע שהוא נבחר אמרתי: אנחנו בחרנו ממשלה שבפרוש מאותתת לערבים שאנחנו מוכנים לפשרה ולשלום. אבל מהרגע הראשון שרבין נבחר הפלסטינים נהיו יותר ויותר תוקפניים. היו פתאום מהומות באוניברסיטת אל נג'ח, התחילה עליה בטרור, הכל במקביל לזה שנבחרה ממשלה מאד מתונה. התחלתי לחשוב מה קורה פה.

"וכשנעשה הצעד ההיסטורי הזה של חתימת הסכם אוסלו עם אשף ראיתי שהדברים מובילים רק להחרפה של הטרור. כל אדם שעיניו בראשו ראה שהחתימה הזו לא תביא לפיוס או לשלום. התחלתי לחשוב לאחור ולעצור כשראיתי עמדות מעוותות כלפי המציאות. ניסיתי לחקור מאיפה ההשקפות האלה באות. למה אדם שעומד מול המציאות לא מסוגל לפתח עמדה ראליסטית מול הדבר הזה. הבנתי שזה מוכרח להיות קשור באיזה צד אידאולוגי.

אני לא נותן לעצמי להסתגל למציאות. ואם אני כותב בצורה מתונה, שמה שאנשי ז'נבה עשו זה מעשה בגידה, למה זה קיצוני? עובדתית זה המצב.

הפתרון הציוני

כשאנשי שמאל שואלים אותי מה הפתרון שלך אני יכול להשתמש במה שאומר מרטין שרמן שהציונות לא הלכה לשלום. דונם אחר דונם, עז אחר עז, הגיעה למצב שמדרכי עפר יש לנו אוטוסטרדות מתעשייה מאד מפגרת יש לנו תעשיית היי טק מפוארת.

"אנחנו נמצאים במלחמה מול לוחמה מהפכנית שאם אנחנו לא נחסל אותה, בדרך זו או אחרת, היא תחסל אותנו. זה צריך להיות האתגר ולא מה הפתרון. הפתרון הוא קודם כל למגר את הדבר הזה".

הזהות היהודית שלי

"דברתי פעם עם בן-ציון נתניהו, שאמר לי ש"יש אנשים שמתחברים ליהדות דרך העניין הדתי ויש כאלה שיכולים להיות חילוניים גמורים אבל הם מחוברים לעם. אין לי תודעה יהודית אבל יש לי חיבור אל העם ואל גורלו ואל מה שעבר עליו. וכשאני צריך לבחור בין להיות חלק מן העם לבין להיות חלק מאליטה בינלאומית – כמו רוב האינטלקטואלים בארץ – אני שייך לעם".

שאלה: מתי ראיתי לראשונה את סידור התפילה

"אני לא זוכר שמישהו בקיבוץ לימד אותי משהו בתחום היהדות, פרט לתנ"ך. הפעם הראשונה שראיתי סידור תפילה היה כשהגענו לירושלים לטיול. בתחנת הרכבת הופיע איזה חרד וניסה לשכנע אותנו להתפלל. אנחנו למדנו שאלוהים זה משהו מגוחך. דמותו של הדתי הייתה בעינינו של אחרות מוחלטת".

"כיבוש והתנחלות"

"מגיל מאד צעיר למדנו תנ"ך. הלימוד היה על פי נושאים. אחד הנושאים שלמדנו היה "כיבוש והתנחלות". כדבר חיובי כמובן.

אתה חי במקום שנקרא עין דור אתה רואה לנגד עיניך  את הר תבור ואת דבורה הנביאה והגלבוע. אתה חי את זה. זה הקיף אותך. והיה קיים.

שמעתי שהשומר הצעיר הדפיס ספר תנ"ך ששם אלוהים הוצא ממנו, אך לא ראיתי אף פעם תנ"ך כזה.

בין מרכסיסט למרכסואיד

לא הייתי מרכסיסט בעקבות החינוך שקיבלתי. אנשים כמוני אני מגדיר כמרכסואידים לא כמרכסיסטים. מרכסואידים אלה אנשים שגדלו בסביבה מרכסיסטית שמשפיעה על הלכי רוחם. רוב האינטליגנציה בארץ היא מרכסואידית.