כל הכבוד לטלי פחימה

הופעתה של טלי פחימה בסוכת האבלים של הרוצח המתועב, שרצח שמונה מתלמידי מרכז הרב, משכה אליה כצפוי את מצלמות הטלוויזיה  שאיפשרו לה להשמיע את דברי ההבל הרגילים שלה.
הופעתה עוררה מחדש את השאלה אם הגברת הזאת צריכה להיבחן בתחום בריאות הנפש או בתחום הפלילי. לדעתי מגיע לה צל"ש על שהיא מסייעת לנו לבחון לא את בריאותה הנפשית, אלא את בריאות הנפש הציבורית שלנו.

מגן אנושי למחבל

צריך לחזור כמה שנים לאחור כדי לבחון כיצד הפכה מזכירה אלמונית לגיבורה של השמאל הישראלי. זה היה בראשית שנת 2004. עד אז היתה פחימה, ילידת קרית גת למשפחה חד הורית, פקידה במשרד עורכי דין. באחד הימים הכריזה כי היא מתכוונת לצאת לג'נין ולשמש מגן אנושי לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה",  מחבל שדם רב על ידיו. זוביידי  היה מעורב בשורה של פיגועים, שבהם נרצחו עשרה ישראלים, ונמצא זמן רב ברשימת המבוקשים של צה"ל.

במקום לשלוח אותה לכלא, או למוסד לבריאות הנפש היא הוזמנה אחר כבוד לאולפן פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר.
כאו ניתנה לה במה להביע את הדעות המקובלות של השמאל על אכזריות הכיבוש ועד כמה אנחנו אשמים בכל.

עד כאן קוריוז תקשורתי.

אך לא חלפו שבועיים ופחימה יצאה לג'נין. היא נעצרה על ידי מחסום צה"ל הועברה לחקירת השב"כ  ולאחר ארבעה ימים שוחררה למעצר בית. אך גם במעצר בית היא המשיכה לענין את התקשורת. יעל דן בתכניתה היומית בגלי צה"ל ראיינה את פחימה, עימתה אותה עם אם שכולה שבנה נרצח בפיגוע חבלני וגם הכניסה לשידור  קצין בכיר.

מרגע זה ואילך הפכה פחימה לכוכב תקשורת ולנכס  של השמאל הישראלי.

לימים סיפרה פחימה כי בין הגורמים שהשפיעו על השקפתה  היו מאמריו של גדעון לוי ב"הארץ". אך שלא כרבים מחבריה לדעה (ועד מהרה גילתה שיש לה קהל גדול של מעריצים) היא לא הסתפקה במילים.

 מעשה בגידה

במאי 2004 יצרה קשר עם זביידי, ביקרה בג'נין ושהתה שם שבועיים. לאחר מכן הלכו ביקוריה שם ותכפו. לדבריה עסקה בשיחות עם פלשתינאים ובהדרכת ילדים לשימוש במחשב. אך הודתה שלפחות פעמיים השתמשה בנישקו של זביידי וירתה באוויר.

בשלב מסויים עברה את הגבול הדק של מה שחבריה והיא כינו "פעילות הומניטארית" למעשים שבלשון החוק נחשבים למעשה בגידה. היא סייעה לזביידי לתרגם מסמך צבאי מסווג ("סודי ביותר") כתוב עברית . במסמך הופיעו תמונותיהם של ארבעה מבוקשים שצה"ל מבקש לחסל, ביניהם תמונתו של זביידי (אחד מן הארבעה חוסל ושניים אחרים נעצרו). המסמך כלל גם צילום אוויר של ג'נין, סימון דרכי מילוט ונקודות צלפים.

חריקה ומעצר מינהלי
גוסט 2004 נעצרה בעת שהיתה בדרכה לג'נין. היא הוחזקה במעצר משך 28 ימים ונחקרה על ידי השב"כ. במהלך החקירה נחשדה כי סייעה לפיגוע במחסום קלנדיה ב-11 באוגוסט 2004 וכי התכוונה לבצע מעשי טרור נגד ישראלים בתחומי הקו הירוק.
על סמך חשד זה היא הוחזקה במעצר מינהלי, באישור בתי המשפט, ובמהלכו נחקרה שוב ושוב. כתב האישום הוגש נגדה ב-26 בדצמבר. בינואר 2005 הוחלט לשחררה למעצר בית אך מערכת הביטחון עירערה בנימוק שהיא מהווה סיכון בטחוני ועלולה גם לברוח.

לאחר תקופה לא קצרה בה הוחזקה במעצר מבודד הוגש נגדה כתב אישום בעבירות של תמיכה בארגון טרור, אחזקת נשק ללא רישיון וסיוע לאויב בשעת מלחמה. סעיף שהעונש המקסימאלי עליו הקבוע בחוק הוא מוות.

בסופו של דבר שונה סעיף האישום במסגרת עיסקת טיעון והיא הואשמה רק במסירת ידיעה לאויב ולתועלתו ומגע עם סוכן חוץ. היא נידונה ל-3 שנות מאסר בפועל  ול-18 חודשי מאסר על תנאי.

הנזק שגרמה
על הנזק שגרם תרגום המסמך הסודי בידי פחימה נאמר בפסק הדיו:

"הנאשמת הודתה כי החומר הסודי הוצג בפניה על ידי הפעילים והיא תרגמה להם את תוכנו, תוך מתן הסברים על מטרות המבצע, צירי התנועה ושמות המבוקשים. בהמשך לכך, הורה זביידי לאנשיו להסתתר עד סיומו של המבצע. ואכן, אותם מבוקשים ששמותיהם הוזכרו במסמך, וביצעו את הנחייתו של זביידי – לא נעצרו".

מדוע הסכימה התביעה לוותר על האישום של סיוע לאוייב בעת מלחמה לא ברור. ההשערה היא שמתן עדויות בבית המשפט בנושא זה  היה חושף סודות מודיעיניים. בין היתר על מעמדו המוזר של זביידי שכל העת צה"ל חיפש ולא מצא ואין כמעט  עיתונאי שסיקר את יהודה ושומרון שלא הצליח להגיע אליו ולראיין אותו (זביידי מדבר עברית שוטפת).

לא מתחרטת

למרות חומרת מעשיה זכתה פחימה לניכוי שליש מתקופת מאסרה והיא שוחררה ב-3 בינואר  2007. עם זאת נאסר עליה לעזוב את הארץ ולהיכנס לשטחי יהודה ושומרון או ליצור קשר עם זביידי.
בעת שחרורה הצהירה כי אינה מתחרטת על המעשה שעשתה וכי "היה שווה את המחיר".

אף על פי כן מגיע כל הכבוד לטלי פחימה. כי במעשה שביצעה היא חשפה את הפרצוף האמיתי של השמאל הרדיקאלי בישראל. התקופה הממושכת בה היתה במעצר , המשפט  והמאסר  הפכו אותה לאייקון של השמאל בסיוע נדיב של התקשורת.

גל תומכי בגידה 

מכל החורים יצאו לפתע אנשי שמאל שעד אז רק דיברו גבוהה גבוהה על עמדותיהם המוסריות והנה הם מזדהים עם בחורה שאי אפשר לכנות את מעשיה אלא בגידה בעת מלחמה.

הגרפיקאי רונן אידלמן פרסם פוסטר הקורא לשחרורה. שורה של אנשי רוח השייכים לשמאל הרדיקלי יצאו בקריאה וחתמו על עצומה הקוראת לשחרורה. ביניהם: המשורר סמי שלום שיטרית ופרופ' יעקב כתריאל, המשורר אהרון שבתאי כתב שני שירים על פחימה, והמשורר מאיר ויזלטיר כתב שיר לרגל שחרורה, שפורסם במוסף לספרות של מעריב.

 הפוסטר של רונן אידלמן הקןרא לשיחרור פחימה (מקור: ויקישיתוף)

בשנת 2006 הופק סרט דוקומנטרי "טלי פחימה חוצה את הקווים" בבימוי טל חכים ובהפקתו של יואב רועה. הסרט מתאר את מעשיה באהדה ומראיין בין היתר את זכריה זביידי. בסוף 2007 יצא לרדיו השיר "טלי" של דני אמיר המתאר את בחירתה של טלי לנשיאת המדינה בשנת 2022.

מדליקת המשואה

פחימה אומצה גם על ידי תנועת "יש גבול" וביום העצמאות ה-59 השתתפה בטקס "הדלקת המשואות האלטרנטיבית". משואה לכבוד "השבויים הפלסטינים, האסירים הפוליטים אזרחי מדינת ישראל, השבויים הלבנונים בישראל, והשבויים הישראלים המוחזקים בלבנון ובעזה".  טלי פחימה אגב נחשבה על ידי אש"ף משך כל תקופת מאסרה כאסירה פלסטינית וזכתה לתמיכה  כמו אסירים פלסטינים אחרים.

ואכן, כל הכבוד

לטלי פחימה מגיע כל הכבוד כי היא חשפה את פרצופו  של השמאל הרדיקלי בישראל. מבחינת הדיבורים אין פחימה שונה מרוב אנשי השמאל הרדיקלי  המדברים נגד הכיבוש – מן הסופר עמוס עוז ועד ההיסטוריון אלן פפה, מן העיתונאי גדעון לוי ועד העיתונאית אמירה הס. במה שונה טלי פחימה משולמית אלוני שהצהירה באוזני עיתון ערבי כי "ישראל הולכת בדרך מוסוליני" כי רק בישראל יכולים רוצחים להפוך לראשי ממשלה ושרים, וכי חיילי צה"ל מתנהגים כחיות.
אין פלא איפא ששרת החינוך לשעבר באה לבית המשפט  לחזק את טלי פחימה. "הרבה אנשים חושבים" אמרה שולמית אלוני , "שמה שאנחנו עושים לפלסטינאים הוא  נורא. אבל טלי גם עשתה".
המעשים שלה לא מסוכנים, אמרה, ולא פגעו בבטחון המדינה.  הרבה אנשים משתינים בבריכה וטלי בסך הכל השתינה מן המקפצה.

אכן רבים מדברים (דהיינו רק משתינים בתוך הבריכה). אבל טלי הסיקה את המסקנות המתבקשות מתפישת העולם הרואה בנו כובשים זרים ומדכאים עם שהוא הבעלים האמיתי של הארץ הזו. ומה ששרת החינוך מכנה להשתין מן המקפצה קוראים בלשון החוק הפלילי מעשה בגידה.

הבוגדים מערוגת השמאל

השמאל מרבה לטעון כי כל מעשי האלימות הפוליטיים – מרצח ארלוזורוב ועד רצח רבין – היו מעשים של הימין.  היסטורית אפשר בקלות להפריך את התיזה הזו ולהראות את מעשי האלימות שהפעיל השמאל לגווניו השונים – מרצח די האן בידי רחל ינאית בן צבי, דרך פלוגות האגרוף של הפועל, הסזון, אלטלינה  וחורבן גוש קטיף.

אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מן השמאל. בערוגתו צמחו כל האנשים שנתפסו  במעשה בגידה במדינת ישראל:

* מרדכי וענונו, איש שמאל ו"פעיל שלום" שחשף את הסוד הכמוס ביותר של ישראל – כוחה הגרעיני.

• מרכוס קליינברגר, עובד המכון הביאולוגי בנס ציונה, קומוניסט  שתול שמשך שנים העביר לברית המועצות אינםורמציה שיש אומרים כי גרמה נזק לישראל יותר מן הנזק שגרם ואנונו.
• אודי אדיב, יליד קיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר  שמסר מידע לסורים, יצא לסוריה להתאמן כדי לחזור ולבצע פיגועים בישראל ;
• ישראל בר, ממקורביו של בן גורויון, פרשן צבאי של הארץ, מרצה לנושאי ביטחון באוניברסיטה  נתגלה כקומוניסט שתול עוד מתקופת מלחמת ספרד.
• אהרון כהן, ממנהיגי מפ"ם ומראשי הקיבוץ הארצי נשפט ונידון לארבע שנות מאסר לאחר שנפגש עם דיפלומט סובייטי בשנת 1958.
•  ראש השב"כ איסר הראל חשד כי מפ"ם  תפעל נגד ישראל לצד ברית המועצות אם תתלקח מלחמה בינגושית. הוא הטמין מכשיר האזנה בשולחנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, פעולה שזכתה לגינוי סוחף. בדיעבד נתגלה לאחר שנים כי קציני צה"ל אנשי מפ"ם הקימו מחתרת בתוך צה"ל, במטרה לפעול נג המדיניות הפרו מערבית של בן גוריון.
• משה סנה שפרש ממפ"ם והקים את "סיעת שמאל" שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית סייע במתן מידע לשגרירות הסובייטית כאן (הדבר נתגלה רק לאחר מותו).
• המפלגה הקומוניסטית הישראלית מראשית דרכה בשנות העשרים (היא נקראה אז פק"פ) סייעה לטרור הערבי. ולפי גירסת ההיסטוריון שמואל דותן ז"ל, אחד מאנשיה ביצע את רצח ארלוזורוב.