ראה גם "בני פלד ככנעני" http://www.zeevgalili.com/?p=376

 

אהרון אמיר, חתן פרס ישראל,  שנפטר השבוע בגיל 85 היה מתרגם מקורי  ופורה, משורר חשוב, עורך ספרותי חדשני שגילה כישרונות רבים * אך מעל לכל הוא מסמל את התנועה המוזרה והמסעירה "הכנענים", שהוא היה אחרון מיסדיה ומאמיניה

את אהרון אמיר הכרתי לראשונה בראשית שנות ה-60. עבדתי אז כמתרגם זוטר  בעיתון "הבוקר". באחד הימים נתן לי העורך, גבריאל צפרוני, לתרגם יצירה ספרותית, תרגום אנגלי של  סיפור שנכתב במקור ברוסית. הסיפור נשא,  כמדומה לי, את השם "יום הרצח הבינלאומי". זה היה אחד מסיפורי מחתרת רבים שנפוצו אז בברית המועצות ("סמיזדאט" קראו לספרות זו). הרעיון המרכזי של הסיפור היה שהשלטונות מכריזים על יממה אחת, בה יכול כל אדם לרצוח כל אדם מבלי לבוא על עונשו. המספר תאר את האווירה ששררה באותה מדינה בה נקבע חוק דמיוני כזה, כיצד נהגו האנשים עם נטיה טבעית לרצח וכיצד התלבטו גם אנשים, כאילו נורמטיביים, בין ההכרה המוסרית שלהם לבין הנטיה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מאנשים המאוסים עליהם. בקריאה בין השורות יכולת ללמד שזהו סיפור המותח ביקורת קשה על המשטר הסובייטי. אך גם על האדם הרע מטבעו והחברה הרוסית שמתוכה צמחה מלכות הרשע. השקעתי בתרגום עמל רב ופרסומו זכה להדים רבים, למרות תפוצתו הקטנה של העיתון. אהרון אמיר היה ידיד של גבריאל צפרוני ונהג לבקר במערכת לעתים. כשעבר ליד שולחני שיבח אותי על התרגום ואני הסמקתי כנער שנתפס במעשה מגונה. לקבל מחמאה על תרגום, מפי אדם, שקראתי אז בשקיקה את תרגום המופת שלו לזכרונות המלחמה של צ'רצ'יל  היה  – אם להשתמש בדימוי של ג'קי לוי – כמו לקבל הזמנה לשחק בבית"ר ירושלים לאחר שהצלחתי כשחקן נבחרת הנוער של שכונת פלורנטין. מאז התידדתי עמו, ולימים עם רעייתו המקסימה בטין,  ציירת ומשוררת מחוננת. קיימתי שיחות רבות עם אהרון אמיר. מהן שיחות נפש עמוקות. מעולם לא שיכנע אותי ואני לא שכנעתי אותו. תהום עמוקה היתה פעורה בין תפיסתי היהודית-ציונית לתפיסת העולם הכנענית שלו. אך התהום הזו לא הכהתה את הערצתי לאיש ואת חיבתי העמוקה ליושר האינטלקטואלי שלו, לעושרו התרבותי, ובעיקר לשפה העברית שבפיו, בתרגומיו וביצירותיו ולמכלול אישיותו. מותו של אהרון אמיר הוא מבחינות רבות סופה של "התנועה הכנענית" וזו הזדמנות טובה להספיד גם אותה.

מי הם ה"כנענים"

השם הרשמי של התנועה הוא "תנועת העברים הצעירים"  והכינוי "כנענים" הודבק לה כשם גנאי על ידי המשורר אברהם שלונסקי. שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידיאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט  בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית  והתרבותית לבין  "העם העברי", המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן  בארץ ישראל ישות לאומית "עברית", "כחברה  טריטוריאלית תרבותית, הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה". השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת "המאבק" ו"אלף" ובין ראשי דובריה היו  המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר,  הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן. התנועה שללה  את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת  חריפה על היהדות הגלותית  וטענה כי  ההיסטוריה ה"עברית" עוותה  בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, ממצרים עד החידקל היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם "ארץ העברים הקלאסית", המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש  עתיד להילחם בפאן ערבאות (כך אייתו את המושג פאן ערביזם) הדכאנית. נצחון  המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך  שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ותביא לתחייתה על בסיס חילוני לאומי,  על רקע הקדם העברי הקלאסי, המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות. מיתוסים כנעניים  התנועה ביססה את  טענתה על תמונת עבר עברי "קלאסי", שתואר על ידי המלומד  עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המכונן להקמת התנועה).  תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות)  הביאה את התנועה  ל"פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים  וכנעניים", שלדעתם  הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.

"אדם חדש בארץ ישראל"

המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ  נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה  שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה  של "מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו  בתפיסה שיש לחתור ליצירת "עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל".  העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי,  עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית,  הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. מובן שהדיבור העברי היה במרכז. במסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש. מציונות אל אנטי ציונות אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית, כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות  ביקשה  העבריות להגדיר  את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו.  כמו הציונות היא האמינה  כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.   ההיסטוריון יעקב שביט  אומר כי "האידיאולוגיה הכנענית  בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו". אך הואיל והכנעניות התבססה על  תמונת עבר קדום, השונה מזה של הציונות,  הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית. תחזיתו  של קורצווייל

המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" ("כנענים") הוא כותב: "אמוציונלית לא נבדל  חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות… הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית  פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי".

פער בין הורים לילידים

על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר "אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים –  צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם.  דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה (כך הרי לימדו אותנו בבתי הספר), של אנשים ש"הלכו כצאן לטבח". דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור ("סבונים"), שעסקו במלאכות בזויות ("חנוונים", "סוחרים", "ספסרים"). דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, "מגש הכסף" שהקים את המדינה.  ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה.  הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער. מהפכת הדיבור העברי מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ"ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד  מאורות הספרות העברית החדשה.  אך העברית שלהם לא הייתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם.  הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה, שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער  ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד על פה את לוח הפעלים ולוח השמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ' דגושה,  כך ששומעים חרקים).

אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן,  מראשי וראשוני ה"עברים". הספר, "דקדוק הפה והאוזן",  הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה "מתה". די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת. אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו "עוזי ושות" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את "עוזי"  בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב"דבר לילדים" ובמקומות אחרים ("שישה סיפורי קיץ"). ולא במקום האחרון  "העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו "ידיעות אחרונות") שכתבו את השפה המדוברת, ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור.  (ברדיו המשיכו לשמור על ח' וע' גרוניות ועל "עברית של בית מרקחת", כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ'ופצ'יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).

אל תוך המציאות הזו באו ה"עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.

מן העברים אל הכנענים

אך התנועה לא הסתפקה כאמור בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב  והיסטוריה חדשים. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא  כל יושבי  ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא  אל אלעזר בן יאיר  שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית ("כי הכל רק גזרות ורדיפות"). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של "עיר ההריגה" ו"המתמיד" והעדיף  את שאול טשרניחובסקי "נוכח פסל אפולו". זה דור שעדיין למד ואהב תנ"ך והזדהה עם גיבוריו. פסל "נמרוד" כסמל לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן,  נכנסה ה"עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן  העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל "נמרוד" של  יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938  ועורר התרגשות עצומה. "בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב"הארץ"  – "מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים". הסופר בנימין תמוז כתב: "מצאתי את עצמי עומד מול 'נמרוד'. פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי".

כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו?  רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב"סולם" של ד"ר ישראל אלדד,  שהטיף למלכות ישראל, כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל  השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח"י.  בבטאון לח"י  "במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר  שקבע כי המושג עם עברי  כולל גם את הענף הצורי פניקי  ו"הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל". רבים מאנשי הלח"י  ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח"י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז'בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית"ר, לולא ז'בוטינסקי שעמד בפרץ והתנגד נמרצות.  ואחרון האישים הבולטים שנתפסו לכנעניות בימינו הוא מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד שהכריז כי לאחר  מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. כשקראתי דברים אלה שפורסמו לאחר מותו, התקשרתי לאהרון אמיר וזה גילה לי שאכן מפקד חיל האוויר היה עמו בקשרים ואימץ את הרעיון הכנעני.

מהי העברית שלנו

בויכוחיי עם אהרון אמיר הוא הודה לפחות בדבר אחד: שהעברית שבפינו הגיעה אלינו דרך צינור יהודי ואין בילתה אלא שברי לוחות ופרגמנטים כנעניים. ומהי העברית שאנו מדברים? זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה  ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב"ם, מרש"י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה רק עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.

מכנעניות לאנטישמיות

בתקופת הנעורים בה התוודעתי לרעיון הכנעני  הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ"כתב צעיר" בעיתון "חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה"עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדק ומצא כי חלק גדול מן ה"כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות. דברים אלה של יוסף ועדיה יש בהם להסביר אמירות ממש אנטישמיות של ראשי הכנענים. למשל דברי  יונתן רטוש שאמר בשנת 1944: "לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל  היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה".   על היהדות אמר עוד כי היא "תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים,  צרעת רוחנית". פרופסור  יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות ("מעברי עד כנעני" ירושלים 1984)  אומר:  היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית  ורטוש מדבר בלשון  המונחים האנטישמיים הוולגאריים על "זקני ציון". פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש,  מספר על  החוג הרביזיוניסטי  היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת. "כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם", מספר פורת, "ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן  'היו מגעילים ועוררו סלידה'… אחד מאנשי החוג אמר "שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…" עוד אומר פורת "עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים"… אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידיאולוגיה הכנענית "אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל". האיש שהרחיק לכת יותר מכולם בשינאה עצמית יהודית היה אורי אבנרי שמשך כמה שנים נתפס לרעיון הכנעני.     על כך מספר פרופסור יהושע פורת בביאוגרפיה על המשורר יונתן רטוש.  הדבר היה  בשנת 1941. בפגישה שהיתה לרטוש עם אוסטרמן-אבנרי  הציע אבנרי לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו"  (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן  של התורה הנאצית)  ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו". נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל.  מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל. ולסיום אומר רק זאת. באתי להספיד את אהרון אמיר ונמצאתי מבקר את מפעל חייו. לשבחו אומר רק זאת. שלא כרבים מחבריו לא נתפס לעמדות אנטי יהודיות אנטישמיות. הוא היה ונשאר ג'נטלמן עברי בהכרתו אך לפי הבנתי יהודי בשורשיו. פסל נמרוד. כשבנימין תמוז ראה אותו הוא פרץ בבכי.