בימים אלה חזרתי לעיין במשפט בייליס, עלילת הדם הגדולה שהסעירה את העם היהודי בראשית המאה העשרים. לא ספרו המוזר של פרופסור טואף הביא אותי להתעניינות בפרשה הנשכחת. אלא גילוי מסמך נדיר שנמצא בעליית הגג של ידידה וחברה לספסל הלימודים.

אך בטרם אספר על המסמך ועלילותיו, כמה מילים על משפט בייליס. מנחם מנדל בייליס, תושב קייב, נעצר בקייץ 1911 כחשוד ברצח נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. גופתו של הנער בן ה-12, אנדריי יושיצנסקי, נמצאה במערה סמוך לקייב. לפי תאורים שהושמעו בבית הנבחרים הרוסי היתה גופתו נקובת חורים, שנועדו לרוקן אותו מדמו.

להגנת בייליס יצאו אישים ידועי שם ברוסיה (ביניהם הסופר מקסים גורקי) ובארצות המערב. בטיימס הלונדוני הופיעה עצומת מחאה עליה חתמו 237 אנשי רוח.

להגנת בייליס נחלצה התנועה הציונית והאיש שנטל את היוזמה היה ד" ר ליאו מוצקין מברלין. הפרקליט שעמד בראש צוות ההגנה היה אוסקר גרוזנברג (שעל שמו נקרא רחוב גרוזנברג בתל-אביב). כעדי הגנה הובאו רבנים שהביעו נכונות לבוא לבית המשפט ולהישבע שאין שום דבר בדת היהודית המתיר שימוש בדם להכנת מצות. לאחר למעלה משנתיים של מעצר נפתח משפטו של בייליס ב-8 באוקטובר 1913. חבר המושבעים שהיה מורכב רובו איכרים אוקראיניים זיכה את בייליס והדבר גרם פרץ של שמחה בכל העולם היהודי. בייליס השתחרר, ביקר בארץ עם משפחתו והיגר לארצות הברית שם נפטר בשנת 1932.

עד כאן הסיפור ההיסטורי ועכשיו אנו חוזרים לימינו.

ספרון בעליית הגג

לפני כחודש ימים, עוד בטרם התפוצצה פרשת ספרו של פרופסור טואף, (הפרופסור הנכבד מבר אילן שפרסם מחקר שקבע שיש משהו בעלילת הדם של שחיטת ילדים נוצרים לצורך ייצור מצות) הביאה לי ידידה וחברה לספסל הלימודים, מאירה פסקין מרמת-גן, ספרון שמצאה בעזבון שהותירו הוריה. היא ביקשה את עזרתי בזיהוי הספרון ומקורו.

בדיקה ראשונית שלי העלתה כי מדובר בספרון מצהיב מיושן, המוקדש למשפט בייליס – רובו תמונות ומיעוטו טקסט ביידיש וברוסית. הספרון הוא בגודל של כ-20 על 10 סרטימטרים ומחזיק כ-30 עמודים.

פניתי לפרופסור יצחק יודלוב, מנהל מפעל הביבליוגרפיה העברית שליד בית הספרים הלאומי וביקשתי פרטים על הספרון. הוא מסר לי שבמחלקת הספרים הנדירים מצוי עותק של הספרון שהוא מעין " אלבום ניצחון" שהוציאו מו"לים יהודיים באותה תקופה לציון הניצחון במשפט.

עוד ידע לספר כי בין הרבנים שהופיעו במשפט היה הרב יעקב מאיר, שהיה אז הרב הראשי של סלוניקי. מאוחר יותר, עם הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל, נבחר לרב הראשון לציון, יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

דרכו של אלבום

כיצד הגיע הספרון-האלבום הזה לעליית הגג ברמת גן?

מאירה פסקין, מורה במקצועה, שלימדה שלושים שנה בבית ספר בליך ברמת-גן סיפרה לי: " מצאתי את הספרון בין החפצים שהותירו הוריי: אבי שרגא בורשטיין-הולצמן ואמי ציפורה לבית מונדלאייל. אבי נולד בשנת 1912, שנה לפני משפט בייליס, בכפר קטן בגליציה שבו חיו רק שתי משפחות יהודיות. הוא עלה לארץ בשנת 1933 ובמהלך השנים עלו ארצה כמעט כל בני המשפחה. הוא גדל בבית בית"רי. סבי נהג לנסוע במיוחד ללובלין או לוארשה כדי לשמוע את נאומיו של ז"בוטינסקי. אבי ושני אחיו הצטרפו בארץ לבית" ר ולאצ" ל.

אחד האחים נעצר ונכלא בכלא עכו ובמזרע (כשאני נולדתי הוא ישב בכלא). הוא זכה לאריכות ימים והוא היום בן 98. אח אחר ישב גם כן בלטרון והתגייס לצה" ל במסגרת האצ" ל ונפל בקרבות ראש העין.

גם אמא היתה בית" רית עוד בעיירה היהודית בפולין בו נולדה. אחיה היו בין לוחמי אצ" ל שהבריטים היגלו לארתריאה. זכינו וכל המשפחה, הן מצד אבא והן מצד אמא, עלו לפני השואה. משפחתנו מפוזרת בכל חלקי הארץ ובכל הזרמים ההתישבותיים והפוליטיים: בגבת, ובדפנה, בקרית ארבע ובשבי שומרון. כמה מבני משפחתנו נמנים עם מייסדי יגור.

עברנו ימים קשים. היו ימים שלא היה הרבה יותר מלחם ומים. שנים לא הרשו לעצמם הורי בגד ללבוש ונעל לנעול. עד גיל 8 חיינו בחדר ומטבחון ושרותים שהיו משותפים ל-4 משפחות

" כשהגיע אבי לסוף ימיו, בגיל 85, אמר: "תראו ילדים. אני הקמתי מדינה בניתי עיר (הרבה בנינים ברמת גן הוא בנה במו ידיו) הקמתי משפחה לתפארת. אין כמוכם בכל העולם. כואב לי פה ושם אבל מה יהודי בגילי יכול לבקש". כשאמי נפטרה אשתקד הותירה שלושה ילדים 8 נכדים ו-6 נינים" .

כך נסגר המעגל של משפחה יהודית אחת שסיפורה מקפל בתוכו את סיפור העם היהודי בדור הזה.

שמחתי לראות את המודעה של אוניברסיטת בר-אילן, המברכת את " ראשי פרוייקט השו" ת" על שזכו בפרס ישראל לשנת תשס" ז בתחום הספרות התורנית. חסר היה לי במודעה הזו שמו של האיש שהיה המנוע העיקרי שעמד מאחורי המפעל הענק הזה – פרופסור יעקב שוויקה.

האיש שייסד את המפעל היה פרופסור אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן. הרעיון שלו היה להעלות על מחשב את הספרות העצומה של שאלות ותשובות (שו" ת) בהלכה. הוא עמד בראש המפעל בין השנים 1973-1966. באותה תקופה עדיין לא היה קיים המכשיר החיוני, שנמצא היום בכל בלוג של ילד בן 12 – מנוע חיפוש. לפיתוח מנוע כזה גייס אביעזרי את פרופסור שוויקה שרכש עד אז ניסיון רב בתחום זה במסגרת עבודתו בחיל המודיעין. (הוטל עליו לפענח את הצופן של השפה העברית, בהנחה שהוכיחה עצמה, שהדבר ישמש בסיס לעשות זאת גם בשפה הערבית). מה שנראה היום כאמצעי פשוט לאיתור כל מלה בטקסטים המכילים מיליוני מילים לא היה אפשרי באותה תקופה.

רבים התנגדו אז לפרוייקט. המשתמשים הפוטנציאליים, רבנים ותלמידי חכמים, התעלמו מן המפעל וסרבו להשתמש בו. אנשי האקדמיה טענו כי הרעיון הוא שיגעון ואיננו ניתן בכלל לביצוע. מיליוני המילים של השאלות והתשובות שכתבו תלמידי חכמים בכל הדורות ישכבו כאבן שאין לה הופכין בתוך הדיסק של המחשב.

בשנת 1973 החליט מכון ויצמן למשוך ידו מן הפרוייקט. שוויקה ואביעזרי פנו לאוניברסיטה בר-אילן וביקשו מימון. על מה שקרה אז סיפר לי פרופסור שוויקה: " האוניברסיטה הקימה ועדה של שלושה פרופסורים מכובדים לבדוק את הנושא. הוועדה הגישה דוח קטלני שקבעה: זה בזבוז כסף וזמן. לעולם זה לא יעבוד. למזלנו, הרקטור דאז, פרופסור מנחם צבי קדרי, תמך בפרויקט והאמין בו. לקראת ישיבת הסנאט, שאמורה הייתה להחליט בנושא, הוא מסר לנו את המועד ואנחנו ישבנו עד שעה 3 לפנות בוקר כדי להגיב על הדוח של הוועדה. קדרי הצליח להעביר את רוע הגזירה ולהביא להחלטה חיובית בעניין" .

מכאן ואילך ( בשנים 1974 עד 1986) עמד שוויקה בראש המפעל והביא אותו למצב שבו ניתן היה להפכו למוצר מסחרי. בתקופה זו מחשבו לא רק את השאלות והתשובות אלא את מיטב הספרות היהודית לדורותיה: התנ" ך ומפרשיו, התלמוד ונושאי כליו, ספרי ההלכה והמוסר. המפעל ריכז את ארון הספרים היהודי בתוך תקליטור קטן שיכול להגיע לכל בית בישראל.

מאז עבר המפעל שלבי פיתוח והוציא כ-13 גירסאות שבכל אחת מהן נוספו עוד ועוד ספרים ובאחרונות כונסו גם אוצרות האנציקלופדיה התלמודית.

מפעל השו" ת הוא ללא ספק הפנינה בכתר מפעליו של שוויקה. לזכותו שורה ארוכה של מפעלים מוצלחים בתחום המחשוב, שהבולטים בהם הוא מילון רב מילים – המילון הסינכרוני הממוחשב היחיד בשפה העברית וכן פרויקט מחשוב הגניזה הנמצא בשלבי פיתוח מתקדמים.

ראה "מי ראוי לקבל את פרס ישראל על מפעל השו"ת"

http://www.zeevgalili.com/?p=412

מאמר זה נכתב ב-2007 . נוכח המהומות בהר הבית הוא יותר אקטואלי מתמיד [ספטמבר 2015]

אחרי הטבח ברחוב דיזינגוף יש לשאול האם הוצאת הפלג הצפוני מחוץ לחוק מספיקה כדי לנטרל את השפעת התנועה האיסלמית. עכשיו זו כבר לא פצצר מתקתקת אלא פצצה שהתפוצצה [ 10.1.2015]

מנהיג התנועה האיסלמית מטיף לאינתיפאדה והשלטונות מתעלמים * מערכת החינוך והעיתונים הערביים מסיתים ותקציב המדינה לרשותם * התעמולה הערבית חוגגת על אפליה מדומה ולאיש לא איכפת * ומדוע לא יודע העולם שהערבים מקבלים יותר תקציבים ויושבים על יותר אדמות מהיהודים * שיחה עם אורי בורובסקי, שהיה יועצו של שרון לעניין ערביי ישראל

קריאה מדוקדקת של הדרשה שנשא ב שייח ראאד סלאח, מלמדת שלא מדובר עוד במה שקרוי אצלנו " עליית מדרגה" .

מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית קרא למעשה לערביי ישראל לפתוח באינתיפאדה..

" אתם תעלמו"

בין הדברים שאמר:

· " אנחנו נתחיל בשיבוש הכיבוש הישראלי, שיחלוף בעזרת אללה כמו שחלפו אלה שלפניו" .

· " לא יחלוף זמן רב עד שירושלים תהפוך לבירה איסלאמית" .

· " אתם תיעלמו, ויום יבוא ורחובות ירושלים יתבהרו מהדמים ששפכו חיילי הכיבוש שכבשו את אל-אקצה"

אישי ציבור ישראליים הגיבו בשורה של גינויים.( אפי איתם: " פצצה מתקתקת" ). השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, אמר שיפנה ליועץ המשפטי. בינתיים הפצצה ממשיכה לתקתק ולא ברור מתי תתפוצץ לנו בפנים.

איך הגענו לכך

הלכתי לדבר עם אורי בורובסקי, כדי לשאול אותו איך הגענו גידלנו צפעונים כאלה בקרבנו. בורובסקי מומחה בנושא ערביי ישראל (וגם ערביי השטחים). הוא מילא שורה של תפקידים במינהל האזרחי ביהודה ושומרון, עמד בראש מועצות ממונות וקרואות במגזר הערבי בישראל, ושימש יועץ לעניינים ערביים לראש הממשלה אריאל שרון בשנים 2001-2004.

בורובסקי הוא אוצר בלום של ידע. יש לו דעה מגובשת על הסיבות שהביאו למצב הנוכחי ועל הדרכים לעצירת המפולת.

לא כולם קיצונים

" זו טעות לחשוב" , אומר לי בורובסקי, " שכל ערביי ישראל עשויים מעור אחד. אפשר לחלק את האוכלוסיה הערבית לארבע קבוצות בהתייחסותם למדינת ישראל כמדינה יהודית. יש קבוצה לא מבוטלת המסכימה שכזו צריכה להיות המדינה והם רוצים לחיות בה וליהנות מכל מנעמיה. קבוצה שנייה הם של המשלימים עם המצב אף שהיו רוצים בשינויו. קבוצה שלישית היא של המתנגדים למדינה יהודית אך אינם נוקטים עמדות קיצוניות נגדה. הקבוצה הרביעית היא הגרועה והמסוכנת. אלה מתנגדים לעצם קיום המדינה היהודית ויעשו הכל כדי להביא לחיסולה. השיך ראיד סאלאח, מהווה את ראש החץ של הקבוצה הזו.

האם יש אפליה

הדעה הרווחת בשיח הציבורי בישראל ובתקשורת העולמית היא שמדינת ישראל מפלה לרעה את המיעוט הערבי בחלוקת משאבים. המנהיגות הערבית יודעת לנצל יפה את הדעה הזו. בימים אלה פנה ארגון עדאלה בתלונה לוועדה של האו" ם בג"נבה. נאמר בה כי ישראל נוהגת אפליה גזעית כלפי האוכלוסייה הערבית בניגוד לאמנות בינלאומיות.

בורובסקי מביא נתונים המלמדים כי הערבים בישראל לא רק שאינם מופלים אלא נהנים מהעדפה בחלוקת משאבים.

יתרון במאות אחוזים

מן הנתונים לשנת 2002 (שנמסרו לוועדת השרים לענייני דו" ח ועדת אור) מצטיירת התמונה הבאה:

במענקי איזון קיבלה האוכלוסיה הערבית 116 אחוז יותר מאשר חלקם היחסי באוכלוסיה; תקציבי פיתוח – 119 אחוזים; השלמת פיתוח שכונות ותיקות – 509 אחוזים; השתתפות בהקמת מוסדות ציבור – 521 אחוזים; מפעלי ביוב – 316 אחוזים; תחבורה עירונית – 63 אחוזים; כיתות חדשות 115 אחוזים.

הפערים הגדולים בתקופה זו מוסברים במענקים מיוחדים בשל הקצבה ייחודית (של כמה מיליארד שקל) שיזם ראש הממשלה אהוד ברק והתפרסו על כמה שנים. אך הם מלמדים על המגמה.

יתרון בקרקעות

בורובסקי מזים גם את האגדה בדבר אפליית ישובים ערביים בתחום הקרקעות. מסתבר שבישובים יהודיים הרזרבה הקרקעית לנפש היא 131.42 מטרים מרובעים בעוד בישובים הערביים כלל הרזרבה הקרקעית לנפש מגיעה ל-414 מטרים מרובעים.

אם אלה הנתונים, מדוע נראים הישובים הערביים מוזנחים ועלובים כלכך ?

התשובה פשוטה. גביית מיסי ארנונה בישובים ערביים היא בשעור של 15 עד 25 אחוזים בלבד. בעד צריכת מים גובים רק 40 עד 50 אחוז . רוב הרשויות המקומיות מנוהלות על ידי חמולות הבוחרות עובדים לפי קירבה משפחתית. אין בהן מודעות לתיכנון סביבתי, אין ביקורת, אין חוקי עזר עירוניים ולא כופים את החוקים הקיימים. התוצאה: גרעונות כבדים, שרותים לקויים ועזובה.

גורמי ההקצנה

הגורמים המשפיעים על הקצנת האוכלוסיה הערבית כלפי המדינה הם מערכת החינוך, העיתונות הערבית המופיעה בישראל ואמצעי התקשורת של הרשות הפלסטינית ומדינות ערב; המנהיגים הפוליטיים (ועדת המעקב); והגורם החמור ביותר היא התנועה האסלמית. רוב הגורמים הללו מצליחים בגלל מחדלים ישראליים וחלק מהם אף ממומנים מתקציב המדינה.

הדוגמא הבולטת ביותר לסיוע ישראלי להקצנה הערבית נוגע לעיתונות הערבית המופיעה בישראל. הנה כמה כותרות אקראיות: " התחילה בעירת האש שתשרוף את שרון" ; " סברה ושאתילה ג"נין ורמאללה שפיכות דמים אחת" ; " כוחות הכיבוש רצחו 164 תינוקות" .

מדוע צריכה מדינת ישראל לתמוך בעיתונים הללו על ידי פרסום מודעות של לשכת העיתונות הממשלתית, שואל בורובסקי.

ערוץ חשוב אחר להקצנת הרחוב הערבי הממומן מכספי המדינה היא מערכת החינוך. בקרב חברי הוועדה להכנת תכניות לימודים יושבים חברים שרובם מצדדים באופן קיצוני בהכנסת שירה וספרות ערבית פלסטינית. אחד מחברי הוועדה, פרסם שיר בשבחו של ראיד סאלח ורואה בו את " החלוץ המוביל את כל המחנה" . מנהל בית ספר תיכון בקיבוץ דבורייה, כתב ספר שהמסר המרכזי שלו הוא שלילת קיומו של בית המקדש על הר הבית. על רקע זה אין פלא שתלמידים רבים משתתפים בארועי אוקטובר 2000 ובארועי " אל אקצה בסכנה" .

לאיש לא איכפת

המצב אליו הגענו עתה של ערב אינתיפאדה בתוככי מדינת ישראל הוא פרי כל הגורמים שנמנו למעלה אבל ההאשמה נופלת על מנהיגי מדינת ישראל, אומר בורובסקי. הקו העובר בדבריו ובדיווחיו של בורובסקי הוא שלאיש לא היה אף פעם איכפת מה קורה במיגזר הערבי. כל הנתונים שמסר לי נמסרו לשרים ולחברי כנסת באינסוף מכתבים ותזכירים. איש כמעט לא טרח לעיין, להגיב או ליזום.

המצב הנוכחי הוא פרי התעלמות בת שנים מביטויים קיצוניים במגזר הערבי ללא תגובה. מנכונות לוותר על הריבונות הישראלית בתוככי המגזר הערבי ומהתעלמות מן השחיתות הפושה בה.

הצעות תיקון

לבורובסקי יש שורה של הצעות לטיפול ברמה האסטרטגית בנושא ערביי ישראל. תכליתן: לחזק ולהגדיל את מספרם של הערבים אזרחי ישראל המוכנים לקבל את המדינה כמדינה יהודית. ההצעות כוללות תביעה לנאמנות כתנאי למתן תעודת זהות; הקפדה על הצבת סמלי המדינה ודגליה על מבני ציבור; פיקוח הדוק על המסרים המועברים במסגרת מערכת החינוך; תגמול הולם לרשויות מקומיות המתנהלות ביעילות ומינוי ועדות קרואות לכושלות; עידוד לגיוס לצה" ל; הקמת ערוצי תקשורת להסברת עמדת המדינה; שיפור החזות של בישובים הערביים ועוד.

בורובסקי אינו מאמין שהממשלה הקורסת הזו מסוגלת עוד לעשות משהו. הוא מאמין שרק אם יעלה הימין לשלטון בכוח מתוגבר הוא יוכל להתמודד התמודדות אמת עם הבעיה. לכן הוא יוזם פעילות לאיחוד כל הזרמים של המחנה הלאומי והליכה משותפת לבחירות.

קישורים

עם הפלסטינים האלה רוצים שלום
http://www.zeevgalili.com/?p=522

מה"נאכבה" לג'יהאד

http://www.zeevgalili.com/?p=457

דמוגרפיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=1390

ערביי 48 והאינתיפאדה האלקטרונית
http://www.zeevgalili.com/?p=277

דמוקרטיה ערבית וחלומות באספמיה
http://www.zeevgalili.com/?p=258

המפה הגדולה של הארץ הריקה
http://www.zeevgalili.com/?p=325

מדוע קורסות כלהמערכות במדינה
http://www.zeevgalili.com/?p=319

המלחין שחיבר אלפי שירי וסיפורים, עליהם גדלו דורות בארץ, ואשר אסר על ילדיו לדבר יידיש, תירגם בערוב  ימיו את אחד מספריו ליידיש.

אין כמעט ילד בארץ, שחי כאן במאה העשרים, שלא גדל על סיפוריו ושיריו של לוין קיפניס. מי לא שר את השירים אליעזר והגזר, אני פורים, גינה לי, מי יבנה בית, נר לי, סביבון סוב סוב סוב, שימו שמן, שעון בן חיל. מי לא קרא את גן גני לילדיו, איזה ילד לא התפעם מ" ילדים במחתרת" , או לא ראה את הצגת " שלושה דובים" .

לוין קיפניס נפטר בשנת 1990 בגיל 100 וכתב כמעט עד יומו האחרון. הפריון שלו מדהים: כ-1200 סיפורים, יותר מאלף שירים שמהם כ-400 שירי זמר, מאות אגדות, משלים, חידת פתגמים, עשרות מחזות. על יצירתו זו זכה בפרס ישראל לשנת 1978.

אני מספר את הסיפור המופלא הזה על קיפניס כי בימים אלה, במהלך הכנת הרשימה על " יום היידיש" של אונסקו, גיליתי ספר מפרי עטו, " אונטערן פייגנבוים" (מתחת לעץ התאנה), כתוב ביידיש נפלאה. חלק מן הסיפורים נראו לי מוכרים מן הגירסה העברית שלהם.

פניתי לבנו ובתו, שי וציונה קיפניס, וביקשתי לברר מפיהם מי תרגם סיפורי ילדים של קיפניס ליידיש ולאיזו מטרה. כאן ציפתה לי הפתעה. הבן והבת (שהם בשנות ה-80 לחייהם): " אנחנו לא יודעים אף מלה אחת יידיש. גזר על עצמו לכתוב אך ורק בעברית. בבית לא שמענו אף מלה אחת ביידיש.. הוא החליט לכתוב יידיש אחרי שגילה כי כמה מסיפוריו תורגמו ליידיש לצורך בתי הספר היהודיים בארגנטינה ובארצות הברית. התרגום נראה לו גרוע כל כך שהוא החליט שבמקום לתרגם את סיפוריו יכתוב אותם מחדש. והתוצאה מרתקת לא פחות מכתיבתו העברית.

המבקר דן מירון, במסה שלו " הם צוחקים אני בוכה" , אומר כי בתרבות הישראלית נחשבת היידיש שפה " מצחיקה" . כל אמירה ביידיש מבדחת, בלי קשר לתוכנה.

דן מירון צילום: זאב גלילי

היחס הזה ליידיש, אומר מירון, נועד להשיג את אחת ממטרותיה של התרבות העברית הציונית. והיא: להציב חיץ ברור בין הוויית החיים הישראלית לבין הוויית החיים הגלותיים.

הישראלי המצוי נבער בכל הקשור ליידיש ולתרבותה. הוא לא יודע שזו שפה שדיברו בה רוב היהודים בעולם במשך כאלף שנים. הוא גם לא יודע שמסוף המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה נוצרה תרבות יידיש חילונית, בעלת עוצמה אדירה: עיתונות, תיאטרון, ספרות. לשפה זו תורגמו התנ" ך ומיטב הספרות העולמית.

הלכתי לדבר עם אדם שהיידיש בשבילו היא עדיין שפה חיה ובכלל לא מצחיקה. הוא ישראלי חילוני שברחוב הוא מדבר עברית צחה אך בבית הוא מדבר יידיש. הוא צוחק בשפה הזו וגם בוכה, כותב ויוצר מוסיקה. זהו דניאל גלאי, מוסיקאי בעל מוניטין בינלאומי, העומד בראש אגודת סופרי ומשוררי יידיש בישראל.

הסיבה המיידית שהביאה אותי אליו היא החלטת אונסקו להכריז על ה-21 בפברואר כעל יום בינלאומי לשפת-אם. גילאי וחבריו החליטו שביום זה ייצאו לצמתי הרחובות בזקניהם ובצעיריהם (המעטים) ויניפו כרזות הכוללות את יסודות הפונטיקה היידית. וכן טקסט קצר ביידיש האומר: אנו אוהבים את המאמע-לשון (שפת אם) שלנו שפתנו היפה והיקרה …"

דניאל גלאי הוא כמו אדם שהגיע אלינו מן העבר בתוך מינהרת הזמן. התרבות היהודית-חילונית של מזרח אירופה כלתה בעשן המשרפות. אך חלק ממנה נותר והמשיך לשגשג בארגנטינה. בראשית המאה העשרים היגרו מיליוני יהודים ממזרח אירופה אל המערב, רובם הגיעו לארצות הברית ומיעוטם לדרום אמריקה. בארצות הברית הגדולה והרב תרבותית התפזרו היהודים לכל עבר.

בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים. קמו בתי ספר ששפת הלימוד בהם יידיש, היו שניים או שלושה עיתונים יומיים גדולים ועוד כחצי תריסר כתבי עת, ספריות, מוסדות קהילה.

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו המוקדמת למד     ב"חדר" אבל כשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכוני יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20, והצטרף לקיבוץ להבות הבשן. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים, יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. " בשבילי", אומר גלאי, " לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל" .

" היידיש לא מתה" , אומר לי גלאי. כיום יש "יידישיזם חדש" המבקש לחזור לא רק לשפה אלא למקורות היהודיים. יש דור חדש שמתעניין ביידיש, כי כל האיזמים למיניהם שבקו חיים. לפני 15 שנה ההשתייכות המפלגתית נתנה לך מסגרת קהילתית תרבותית. זה כמעט ונמחק. הנוער מחפש משהו עמוק יותר. משרד החינוך משתמש במושג חיפוש שורשים וזה לא רציני. אנו לא מדברים על חיפוש שורשים אלא על בניית זהות על שילוב בין זהות היסטורית ומקומית. זה קיים פה בארץ. הפוטנציאל של היידיש הוא אדיר. זהו ניגון המביע עולם שלם של רגשות וניואנסים.

שיחתנו נסתיימה באופטימיות אך גם מעט בעצב. המפעל הזה של אונסקו דומה שנועד לתמוך משהו בשפות נכחדות. סקרים בינלאומיים מלמדים שעד סוף המאה ה-21 ייכחדו כ-6800 שפות אנושיות. יש שפה בסיביר של שבט הצ'ולים שמדברים בה קומץ אנשים, כולם מעל גיל 45. יש היום בעולם 345 שפות שמספר הדוברים של כל אחת מהן מגיע לכמה עשרות. יש שפות שדוברים בהן עשרה אנשים ויש שפה שיש לה רק דובר אחד.

האם זה הגורל המצפה ליידיש? אולי כדאי לסיים בחיוך. בשביס זינגר אמר בנאום שנשא אחרי שקיבל פרס נובל כי היידיש החלה למות לפני כאלף שנים ובעוד אלף שנים גם כן יגידו שהיא עתידה למות.

נאומו של הסופר היידי בשביס זינגר לאחר שקיבל פרס נובל

ראה איך השפיע הערבית על היידיש ואיך היידיש השפיעה על העברית