מאמר זה נכתב לראשונה לפני כשנתיים. ישפוט הקורא אם השתנה משהו מאז כתיבתו.
אם ההיסטוריונית האמריקנית ברברה טוכמן היתה בחיים אולי היתה כותבת את הספר ה-15 שלה על מצעד האיוולת של מנהיגי ישראל.
המושג "מצעד האיוולת" אותו טבעה ברברה טוכמן מתאר, בניתוחים היסטוריים מזהירים, כיצד הובילו מנהיגי מדינות את עמיהם לתהום בשל איוולתם. טוכמן נתנה כמה הגדרות ל"איוולת":
• "השתקעות במאבקי כוח קצרי ראות והזנחה עיקשת של הצרכים האמיתיים".
• "כאשר האינטרס הפרטי מושם לפני האינטרס הציבורי והשאפתנות הפרטית תאוות הבצע והקסם שבהפעלת עוצמת השלטון קובעים את המדיניות".
• "סימן ההככר הקלאסי של האיוולת סרוב להסיק מסקנות מן הראיות".
• "איוולת היא כשמדינה פועלת בניגוד לאינטרס העצמי שלה".
כשהיא מנתחת את אופיים של שליטי האיוולת היא אומרת כי אין להם יכולת ללמוד דבר מעבר לדעותיהם המושרשות. "הלימוד מהניסיון הוא יכולת שכמעט אין עושים בה שימוש". ועוד: "עצירה לצורך חשיבה רצינית אינה מדרכן של ממשלות. ו"הודאה בטעות מצד ראש מדינה כמעט ואינה באה בחשבון".
האם אלה אינם מאפיינים ברורים של אהור אולמרט?