ראה גם  בכיר הכליזמרים בישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=777

שיחה עם פרופסור זאב פלדמן – אמן צימבאל, רקדן, חוקר "כליזמר", מומחה למוסיקה יהודית

מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא לא נכלל עד כה באתר מסיבות טכניות. מה שהביא אותי להעלות אותו מתהומות השכחה היתה פניה של אשה שלא הכרתי, עדי גולדנברג, ששאלה אם אני מתמצא בנגינה בצימבאל. היא זקוקה למישהו שמנגן בכלי הנדיר הזה כדי שיופיע בחתונת בתה. נתברר שהגיעה אלי דרך הכתבה שאני מביא כאן שהועתקה על ידי אחד האתרים. הואיל ויש בה עניין רב לא רק לחובבי צימבאל אני מביא אותה כאן במסגרת  הפרויקט לרענון כל טורי "היגיון בשיגעון"

שאלתי את פרופסור זאב פלדמן כיצד הוא מגדיר עצמו. האם הוא פולקלוריסט, מוסיקולוג, אמן, איש אקדמיה?

בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.

פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.

אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".

מי היו ה"כליזמר"

זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.

הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.

לא כל יום פורים

קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.

ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.

רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")

מעמדם הנחות

בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.

נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".

בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.

החתונה היהודית

החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.

חתונה יהודית בגליציה

לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה,    מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.

ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.

הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.

היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.

הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.

לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.

חתונה שחורה

זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.

מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.

הכליזמר והמוסיקה היוונית

פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. הכליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.

בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.

"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.

"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).

מן התוף אל הצימבל

המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.

"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".

"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.

"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.

"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.

"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.

"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".

איסור חופה ביום שישי

יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".

בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.

חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.

ה klezmer -באינטרנט

על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון  למועד כתיבת המאמר)

אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.

על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –

מהו הצימבאל

הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".

הכליזמר בארץ ישראל

 

 

הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.

את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.

סטמפניו האמיתי

סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.

צאצאי הכליזמר

בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים

בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם  ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.

לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.

איך משחזרים ריקוד

"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".

איך עושים זאת?

"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.