אילו מזוז היה מעמיד לדין את שרון

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.