הפינוי הראשון של ישוב בידי יהודים

זאב גלילי

20 שנים ago

כך גרשו קיבוצי השמאל בגליל את "נחלים"

בשנת 1943 התנחלה קבוצת חלוצים דתיים בצפון עמק החולה והקימה את " נחלים" * הקיבוצים הסמוכים, דן ודפנה, התנגדו לקיום ישוב דתי בשכנותם * במכתב ששלחו נאמר: " לא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות… ודורשים מכם פינוי מיידי…" * ניסו להוריד את המתיישבים בכוח, אך נהדפו בעזרת מתנחלים מטירת צבי ושדה יעקב * לאחר חמש שנים של החרמה, בלי לחם ובלי תחבורה, ניטשה "נחלים" הגלילית והישוב הועבר למרכז הארץ

בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הפטנט הראשון של ארץ ישראל" קיבלתי מכתב בו נאמר: אצלנו שיכללו את הפטנט, כדאי שתבוא ותראה. הכותבת, עדינה פרידגוט, מנהלת "בית החלוץ הדתי" שבמושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה.

ראה ממאורעות תרפ"ט לפרעות תשס"ג

" הפטנט" היה כזכור תנור פח, שנבנה בצפת על ידי הפחח מיישל סגל, בראשית המאה העשרים. את התנור הזה, כתבה לי עדינה פרידגוט, שיכלל חיים כהנא והשתמש בו לחימום אפרוחים בחורף. כהנא, נאמר במכתב, הוא "ממייסדי מושב נחלים בגליל העליון" .

חשבתי שנפלה כאן טעות. האם קיים ישוב הנושא שם זה גם בגליל? כשבאתי למושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה, נתברר שלא היתה כאן טעות. היה היה ישוב שנשא את השם נחלים בגליל, אך תושביו גורשו למעשה מבתיהם. זהו סיפור הפינוי הראשון של ישוב יהודי שנעשה בידי יהודים בארץ ישראל, באמצע המאה הקודמת. הסיפור הבלתי ידוע הזה מתועד ב"מוזיאון החלוץ הדתי" : במסמכים, בצילומים, ובאביזרי התקופה.

מצוות ישוב הארץ

מנהלת המוזיאון היא בתם של אריה ושפרה בראלי, שעלו מפולין בשנות השלושים, ונמנו עם מייסדי נחלים הגלילית. היישוב הוקם על ידי גרעין "ארגון ירושלים" , שהתגבש בשנת 1939 בסניף בני עקיבא הפועל המזרחי בירושלים. הגרעין היה מורכב מצעירים וצעירות דתיים שנמלטו באותן שנים מגיא ההריגה באירופה ושאפו להגשים בגופם את מצוות ישוב ארץ ישראל.

כשפנו חברי הגרעין למוסדות המיישבים בבקשה להקצאת להם קרקע להתיישבות, נאמר להם כי עליהם לעבור קודם הכשרה. הציעו לעשות את ההכשרה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. מושבה זו הוקמה על ידי הברון בשנת 1902 וסבלה כל השנים מרצחנותם של השכנים הבדואים. איכרי המושבה היו מוכנים לקבל את חברי "גרעין ירושלים" לעבודה נוכח הסכנה שהייתה כרוכה אז בהעסקת פועלים ערביים. התנאי היה שיסכימו להסתפק בשכר הירוד המשולם לפועלים ערביים..

חברי הגרעין הסכימו, בלית ברירה. הם הגיעו למנחמיה בשנת 1939 קיבלו למגורים צריפי פח שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם עבדו שם בכל עבודות המשק ובנוסף עבדו גם במחצבה ובתחנת הכוח של רוטנברג. ההכשרה הזו נמשכה כארבע שנים. אלה היו שנים של חיי לחץ ומצוקה. שכר רעב, עבודת פרך ומגורים בתנאים איומים. הם קיבלו את הייסורים באהבה והמתינו לבוא הבשורה לעלייתם על הקרקע.

צוואת אוסישקין

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקיןהבשורה הגיעה בשנת 1943. לאנשי הגרעין נאמר: הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת. אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו אז את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

קבלת פנים צוננת

אנשי גרעין ירושלים קיבלו את הבשורה בשמחה רבה והתארגנו לעלות למקום. תחילה עלתה קבוצה קטנה, רובה גברים, כדי להכין את התשתית. למתיישבים ציפתה קבלת פנים קרירה. ישובי הסביבה הביעו את דעתם השלילית על התכנית להקים ישוב דתי בשכנותם. אמרו: אתם לא תעלו. אנחנו כולנו ישובים חילוניים, לא רוצים ישוב דתי כאן.

יום אחד לאחר היאחזות אנשי נחלים באו אנשי ועד גוש הישובים החילוניים והודיעו לחברי גרעין ירושלים כי עליהם להתפנות עד למחרת בבוקר. אם לא יתפנו עד אותה שעה יורדו ממנה בכוח.

במכתב אזהרה שהשאירו בידי המתנחלים נאמר כי עליהם לפנות את הקרקע ללא שהיות ואיימו בנקיטת צעדים.

" דורשים מכם פינוי מיידי"

זהו המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים הגלילית זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי" .

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

ניסיון לפנוי בכוח

הם לא הסתפקו באזהרה מילולית. כמה ימים לאחר העלייה על הקרקע באו ליישוב במטרה להוריד את המתיישבים בכוח. אנשי נחלים הספיקו בינתיים להקים גדרות וצריפים ולהזעיק את חברי המשקים מטירת צבי ושדה יעקב, והתוקפים נהדפו. אך הקיבוצים החילוניים לא ויתרו. הם החליטו להטיל חרם.

החרם על הישוב

ההחלטה על החרם נועדה להחניק את הישוב החדש. יש לזכור שמדובר בקומץ ישובים שהוקמו בתוך ים של ישובים ערביים עוינים. שיתוף פעולה בין הישובים בענייני אספקה, תחבורה, ביטחון, הכשרת הקרקע, היו חיוניים לקיום.

ועד הגוש נתן הוראה לכל הישובים שלא לקיים כל שיתוף פעולה עם נחלים. אי שיתוף פעולה התבטא בכך שהמאפייה האזורית שסיפקה לחם לכל ישובי הסביבה לא סיפקה לחם לנחלים. תושבי נחלים נאלצו לאפות בעצמם את לחמם בתנורים הפרימיטיביים שברשותם. אי שיתוף הפעולה התבטא גם בתחבורה וזאת באזור שדרכיו משובשות, פיסית וביטחונית. כשכבר התבססו מעט והצליחו להוציא משהו מן האדמה הקשה לא יכלו לשווק את היבולים ואלה נרקבו.

באחד המסמכים שבמוזיאון נאמר: " למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .

במכתב אחר, שנשלח למשה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) נאמר: " במשך תקופה קצרה סרבו משקי הסביבה לחלק לקבוצת החברים… מזון וכנראה אף מים…"

החרם, ברמות שונות של חומרה, נמשך עד סמוך להכרזה על הקמת המדינה. הוא נפסק נוכח הסכנה המשותפת שאיימה על עצם קיום המדינה המוקמת.

פינוי הנשים והילדים

ה" הגנה" החליטה על פינוי הנשים והילדים מן האזור ואלה מצאו מקלט בחיפה. הגברים נשארו בישובים כדי לשמור על הרכוש ולעבד את הקרקע במידת האפשר.

כששקטה הארץ החלו המפונים לחזור למקומותיהם. אך ישובי האיזור לא ויתרו על תביעתם לסילוק מתנחלי נחלים. הם הפעילו לחץ על המוסדות המיישבים ובדיון בסוכנות הוחלט סופית על פינוי. מתיישבי נחלים כבר לא גילו אותה נחרצות עיקשת שגילו בתחילת דרכם. עדינה פרידגוט מסבירה את הרמת הידיים הזו על פי מה ששמעה מהוריה: " היינו אז ארבעים משפחות. כבר לא היינו כל כך צעירים כמו בהתחלה. כבר איבדנו את הכוחות במאבק הבלתי פוסק, גם באדמה הקשה, גם בעוינות הסביבה היהודית, גם באדישות המוסדות. החיים במקום היו בלתי אנושיים. הקרן הקיימת לא הכשירה את הקרקע והייתה שם עשביה כזו שהשתלטה על כל גן הירק ועל כל מה שזרענו ושתלנו. ומה שהצלחנו לייצר לא נתנו לנו לשווק. לא בנו לנו בתי קבע. לכן, כשהציעו בסוכנות שנקים את הישוב במקום אחר הרמנו ידיים" .

על אדמות נחלים הגלילית הוקם קיבוץ חילוני למהדרין – הגושרים.

המעבר למרכז הארץ

מתיישבי נחלים הגלילית עוד עברו כמה גלגולים במקומות שונים בארץ עד שב-1953 התיישבו סופית במקום בו שוכן המושב היום.

כל מה שנותר מנחלים ההיסטורית הוא " בית החלוץ הדתי" שהוקם על ידי עדינה פרידגוט לזכר אמה, שפרה בראלי. האם עלתה לארץ ב-1936 למדה בסמינר המזרחי בירושלים והייתה מזכירתה של ראש נשות מזרחי, הרבנית אוסטרובסקי. היא הקימה את הגנים הדתיים הראשונים בארץ – בחדרה, רעננה וטבריה. היא נישאה לאב, אריה בראלי שייבדל לחיים, בשנת 1940 ויחד היו ממקימי נחלים הגלילית. שפרה בראלי פרסמה ספר שירה (" הלכתי בשביל" בהוצאת טרקלין) והותירה שירים בעזבונה .

ארץ ישראל היפה

לולא הסיפור העצוב שמאחורי נחלים ניתן היה לומר שהמוזיאון הזה הוא פינת חמד של ארץ ישראל היפה. המוזיאון הוא שיחזור של ישוב חלוצי מן המאה הקודמת. הוא כולל חצר איכרים, כלים חקלאיים של התקופה, דירת מתיישבים אופיינית על כלי הבית שלה ואביזריה. תצוגה של תמונות ומסמכים המתעדים את ההתיישבות בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. במקום מתקיימות פעילויות לילדים ולנוער הכוללות: הכרות עם מבשרי הציונות, הצגת הבעיות המיוחדות של המתיישב הדתי (שמיטה, שבת, תרומות ומעשרות ), חידונים, משחקים לימודיים (חפש את הסליק, שבעת המינים וכדומה).

המוזיאון מקפל בתוכו את ההיסטוריה היהודית בדורנו: השואה, ההעפלה, המאבק על ארץ ישראל, המלחמות והתקומה. הוא כולל סיפורים מופלאים על גלגולו של ספר תורה מצפת לנחלים הגלילית ומשם לנחלים שבשרון, לחברון וחזרה. סיפור על ילדה שנולדה בספינת מעפילים ועל גלגול העריסה שלה בנתיבי הבריחה וההעפלה ועוד ועוד.

מומלץ לבקר, עם הילדים (טלפון: 9328657).

תגובה

זאב שלום. מקווה ששלומך טוב. הגיע לידי עותק מסיפור מושב נחלים, מן הימים שהיה באצבע הגליל. סיפור זה אינו חדש לי. נתקלתי בו לראשונה בחודש מרץ שנת 1966 , שעה ששרתתי בתעסוקה מבצעית בחורשת טל, ועמי היה בן קיבוץ הגושרים, אשר הביא לידיעתי עובדה זו. מי שהעביר לי את רשימתך מתוך אתרך בבלוג שלך, היה בן לאחד ממתיישבי מנחמיה, שעברו להתגורר במושב "נחלים בגליל, כיום הוא מתגורר כמוני במודיעין, ומתפלל עמי בבית הכנסת בשכונתי. אתה מזכיר מכתב המצוי בארכיון הציוני, בו מוזהר היישוב הדתי לפנות מקומו, מכתב שנשלח ע"י הקיבוצים החילוניים בסביבה, אני משער שמדובר בדן ואולי אף בדפנה. בבלוג שלך העוסק בסוגיה זו , אתה מציין כי המכתב נמצא בארכיון הציוני אך גם במוזיאון "החלוץ הדתי" בנחלים של היום.. האם יש בידך אפשרות לציין את מספר התיק בו מצוי מכתב זה בארכיון הציוני? אני חיפשתי אותו בתיקי "נחלים" בארכיון הציוני ולצערי לא "דגתי" את המכתב. התואיל להפנותי אליו [חטיבה ומספר תיק]?

תודה מראש.

מרדכי אשל

תשובה

חלפו כמעט שבע שנים מאז כתיבת הכתבה ואין בידי המידע שאתה מבקש. לדעתי עליך לפנות למושב עצמו בו ראיתי במו עיני אצת צילום המסמך המבוקש.

זאב גלילי

24.1.11