חיים חפר – גזענות, בורות, פרס ישראל

 צריך לשלול את פרס ישראל מן הפזמונאי חיים חפר. לא על דברי הבלע שהשמיע על יהודי מרוקו אלא על הבורות שחשף בדברים שאמר.

בראיון ל"ידיעות אמריקה" (שהועתק ל YNET ולידיעות אחרונות), אמר חפר על יהודי מרוקו כי לא תרמו תרומה משמעותית לתרבות ישראל. "מה הם הביאו? את המופלטות? בחייך . זה דבר חשוב? מה הם הביאו? תרבות של כמה קברים? הפיוט המרוקאי הוא יותר טוב מהפיוט של התימנים? הפיוט של התימנים הרבה יותר נקי, טוב, רציני. התימנים קיבלו את המורשת העיקרית שלהם מהרמב"ם, מהאיגרת לבני תימן. המרוקאים דחו אותה".

עוד אמר חפר כי יהודי מרוקו אינם "עדה ספרדית. היא עדה לחוד. אני לא יודע איזו עדה זו, אני לא יודע מה המולדת ומה המקור שלהם".

דומה כי מאז שעיתון "הארץ" תרם להיווצרות המושג "מרוקאי סכין" (בסידרת מאמרים של אריה גלבלום בשנת 1949) לא נאמרו דברים קשים כל כך על יוצאי מרוקו בישראל.

מחלה חשוכת מרפא

גזענות היא מחלה חשוכת מרפא, שקשה לגלותה לפני שהיא מתפרצת. בורות לעומת זאת קל לבדוק. אולי כדאי שהאחראים לפרס ישראל ינהיגו איזה מבחן פסיכומטרי למועמדים. אלא אם כן התכוון חפר להוסיף עוד צ'יזאט ל"ילקוט הכזבים" שלו.

חפר מדבר בשבחם של התימנים כדי לגנות את המרוקאים, משום שהאחרונים לא קבלו כאילו את המורשת של הרמב"ם.

כדאי היה לחיים חפר, בטרם יפתח את פיו, שיפתח איזה ספר וילמד לדעת כי הרמב"ם היה "מרוקאי" בעצמו. הוא הגיע למרוקו בשנת 1160 כשהיה בן 25, אליה נמלט מספרד, כמו רבים מיהודי ארץ זו. הוא מצא מקלט בעיר פאס וכאן החל בחיבור פרושו למשנה. החיבור נעשה בעליית גג, הנחשבת עד היום למקום קדוש.

"איגרת השמד"

בתקופת שהותו במרוקו חיבר הרמב"ם גם את "איגרת השמד", שנועדה להקל על מצוקת היהודים במרוקו שנאלצו לקבל על עצמם כלפי חוץ את דת האסלם ולמעשה היו אנוסים וקיימו את היהדות בסתר. אחד החכמים הקנאים שבדור קרא לאנוסים למסור נפשם על קידוש השם ולא להמשיך בדרך החיים האנוסיים. הרמב"ם יצא נגדו וחיבר את "איגרת השמד" בה הוא מעודד את רוח האנוסים ומייעץ למי שאינם יכולים להמשיך באורח חיים זה לעזוב וללכת למדינה אחרת.

  איגרתו השפיעה השפעה עמוקה על יהודי מרוקו ורבים מהם אכן עזבו את המדינה. וגם הרמב"ם נאלץ לעזוב. בשנת 1165 נטל הרמב"ם שוב את מקל הנדודים ונמלט עם משפחתו, תחילה לארץ ישראל ואחר כך למצרים.

קהילה מתקופת המשנה

אשר ליהודי מרוקו, מוצאם ותרבותם. יש תיעוד על ישוב יהודי במרוקו עוד במאה השלישית. דהיינו בתקופת המשנה בה עדיין לא היו אשכנזים וספרדים. יהודי מרוקו ידעו עליות ומורדות במעמדם. היו תקופות שבהן נהנו מחרות יחסית ומביטחון ואז שגשגו, רוחנית וכלכלית. היו תקופות רבות בהן נרדפו ונאלצו להימלט על נפשם. בכל התקופות היו במרוקו תלמידי חכמים שבלטו בתרומתם. ביניהם:
• דונש בן לברט (כתב מספר ספרים בדקדוק עברי, היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.)
• יהודה בן דוד חיוג' (מאה 10) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.
• יצחק אלפסי (הרי"ף) הנחשב לאחד מגדולי התורה בכל הדורות ופירושו לתלמוד נלמד עד ימינו.

מרכז לקבלה ולפילוסופיה

במרוקו היו מרכזים ללימוד קבלה ופילוסופיה ויצאו מוניטין לרופאיה היהודיים. במאות האחרונות קיבלה יהדות מרוקו תגבורת רוחנית ודמוגרפית ממגורשי ספרד ובין הבאים אליה היו ר' אפרים אלנקאוה, ר' יהודה חיט ור' דוד בן שלמה אבן זמרא. פליטי פורטוגל הקימו בעיר פאס דפוס עברי שפעל בשנים רע"ו – רפ"ב והיה הדפוס העברי הראשון באפריקה.

"התקווה" בסידור התפולה

אם הפזמונאי חיים חפר היה מתעמק  מעט בהיסטוריה החדשה של יהודי  צפון אפריקה היה מגלה שהציונות שלהם הקדימה את הציונות של יהודי אירופה. ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

להגיד על יהודי מרוקו כי כל תרומתם לתרבות ישראל היא המופלטה זה כמו להגיד על יהודי פולין, ממנה בא חיים חפר, כי תרומתה ליהדות מסתכמת בגעפילטע פיש.